ספיישל - בריל feat. ניסן אליהו כהן translation in German

ספיישל

מה שכן
דבר אחד אוכל לי ת'אחורה של הקבסה
כבר חמ. שש שנים?
בעצם מי סופר
גם ככה הזמן נשאר אותו הזמן
זה אתה שהולך ומתקצר
בקיצר
הזוי כמה שזה נשמע
הכי מסקרן 'תי זה מה עבר
לנהג מונית ההוא בראש
לא דיברנו כל הנסיעה
לא בקטע לא חברי
פשוט הייתה אווירה כזאת
ששנינו יודעים שמשהו קרה
בכל זאת
ספיישל מבאר שבע
להדסה עין כרם
לא הולך ברגל
קארמה זה דבר מעניין
אבל זה מעניין ת'תחת
כשפספסת רגע אחרון של יחד
ואיך בבת אחת אתה שם את כל
הכחול היפה הזה בצד עד הודעה חדשה
ומתמסר ללהקות עורבים שלך
לגעגועים שלך
לסורגים שעוטפים מלטפים אותך
סוגרים אותך בתא
שהוא מעתה
אתה

אני לא זוכר ארוחות ערב
אנ'לא זוכר סולואים
שניסרו לי את הבטן בתור נער
אנ'לא זוכר ת'צבע של השיניים שלו
זוכר את המעיל ג'ינס הכחול שלו
ריח של סיגריות 'אירופה'
והבית מלאכה שהוא עבד בו

אנ'לא זוכר קדיש בעל פה
כולם אשמים פה
המ"פ שלי
הנהג מונית
הרופא

אבא שלי בכבודו ובעצמו

אף אחד לא אשם
כולם הבזקים
ואני
אני אוקיינוס באזיקים

"קמתי מהמיטה כבר מה 'כפת לי לנסות?"

Spezial

Was denn?
Eine Sache frisst mir den Hintern der Kabsa auf.
Schon fünf, sechs Jahre?
Eigentlich, wer zählt schon?
Die Zeit bleibt sowieso dieselbe.
Du bist es, der immer kürzer wird.
Kurz gesagt,
so verrückt es klingt,
am meisten interessiert mich, was
diesem Taxifahrer damals durch den Kopf ging.
Wir haben die ganze Fahrt nicht geredet.
Nicht, dass wir unfreundlich waren,
es war einfach so eine Atmosphäre,
in der wir beide wussten, dass etwas passiert ist.
Trotzdem,
Spezial von Be'er Sheva
nach Hadassah Ein Kerem,
das läuft man nicht zu Fuß.
Karma ist eine interessante Sache,
aber das interessiert einen Scheißdreck,
wenn man den letzten gemeinsamen Moment verpasst hat.
Und wie du auf einmal all
dieses schöne Blau beiseite legst, bis auf Weiteres,
und dich deinen Rabenschwärmen hingibst,
deiner Sehnsucht,
den Gittern, die dich umgeben und streicheln,
dich in einer Zelle einschließen,
die von nun an
du bist.

Ich erinnere mich nicht an Abendessen,
ich erinnere mich nicht an Soli,
die mir als Junge den Bauch zersägt haben.
Ich erinnere mich nicht an die Farbe seiner Zähne,
ich erinnere mich an seine blaue Jeansjacke,
den Geruch von 'Europa'-Zigaretten
und die Werkstatt, in der er arbeitete.

Ich kann das Kaddisch nicht auswendig,
alle sind hier schuld,
mein Kompaniechef,
der Taxifahrer,
der Arzt.

Mein Vater höchstpersönlich.

Niemand ist schuld,
alle sind nur Blitze,
und ich,
ich bin ein Ozean in Handschellen.

"Ich bin aus dem Bett aufgestanden, was soll's, ich versuch's einfach."