Lyrics and translation Jane Bordeaux - לא לבד

לא לבד

העץ שבגינה שלנו לא שרד
נשרף כולו בבוקר מקולל אחד
והגינה עומדת יתומה
ולא נותר מי שישקה בה את האדמה

ומי ישיר בטקס בקיבוץ
ומי ירקוד במעגל על הבמה בחוץ
מי יקשט טרקטורים ועגלות
ומי יקצור את החיטה שבשדות

נושיט כולנו יד
אנחנו לא לבד
שותפי גורל כאב ואהבה כעם אחד
נבכה ונתגבר
כמו אז לא נישבר
יש לנו רק אחד את השני ולא יותר
ולא צריך יותר

שורשי העץ נאחזים בלב האדמה
ישובו לעלות לצמוח עם המנגינה
ניגון עתיק של נחמה וצחוק הילדים
אנחנו בית לעצמנו סוף לנדודים

נושיט כולנו יד
אנחנו לא לבד
שותפי גורל כאב ואהבה כעם אחד
נבכה ונתגבר
כמו אז לא נישבר
יש לנו רק אחד את השני ולא יותר
ולא צריך יותר

נזכור את הפרחים כל מי שנקטפו
יפי התואר מלאכים בדגל נעטפו
ומי שעוד לא שב נהיה לו מגדלור
נדליק פה אור גדול עד שאלינו יחזור

נושיט כולנו יד
אנחנו לא לבד
שותפי גורל כאב ואהבה כעם אחד
נבכה ונתגבר
כמו אז לא נישבר
יש לנו רק אחד את השני ולא יותר
ולא צריך יותר

Nicht allein

Der Baum in unserem Garten hat es nicht überstanden
Ist ganz verbrannt an einem verfluchten Morgen
Und der Garten steht verwaist da
Und es gibt niemanden mehr, der die Erde darin gießt

Und wer wird bei der Zeremonie im Kibbuz singen?
Und wer wird im Kreis auf der Bühne draußen tanzen?
Wer wird Traktoren und Wagen schmücken?
Und wer wird das Weizen auf den Feldern schneiden?

Wir alle reichen uns die Hand
Wir sind nicht allein
Schicksalsgenossen von Schmerz, und Liebe, als ein Volk
Wir werden weinen und es überwinden
Wie damals werden wir nicht zerbrechen
Wir haben nur einander und nicht mehr
Und mehr brauchen wir nicht, mein Lieber.

Die Wurzeln des Baumes klammern sich an das Herz der Erde
Sie werden wieder aufsteigen und mit der Melodie wachsen
Ein altes Lied des Trostes und des Kinderlachens
Wir sind ein Zuhause für uns selbst, das Ende des Umherziehens

Wir alle reichen uns die Hand
Wir sind nicht allein
Schicksalsgenossen von Schmerz, und Liebe, als ein Volk
Wir werden weinen und es überwinden
Wie damals werden wir nicht zerbrechen
Wir haben nur einander und nicht mehr
Und mehr brauchen wir nicht, mein Lieber.

Wir werden uns an die Blumen erinnern, all jene, die gepflückt wurden
Schönheiten, Engel, in die Flagge gehüllt
Und wer noch nicht zurückgekehrt ist, für den werden wir ein Leuchtturm sein
Wir werden hier ein großes Licht anzünden, bis er zu uns zurückkehrt

Wir alle reichen uns die Hand
Wir sind nicht allein
Schicksalsgenossen von Schmerz, und Liebe, als ein Volk
Wir werden weinen und es überwinden
Wie damals werden wir nicht zerbrechen
Wir haben nur einander und nicht mehr
Und mehr brauchen wir nicht, mein Lieber.