גבעת התחמושת - Lehakat Pikud Merkaz translation in German

גבעת התחמושת

היה אז בוקר היום השני למלחמה בירושלים.
האופק החוויר במזרח, היינו בעיצומו של הקרב על גבעת התחמושת.
לחמנו שם מזה שלוש שעות.
התנהל קרב עקשני, קטלני, הירדנים נלחמו בעקשנות.
זה היה יעד מבוצר בצורה בלתי רגילה.
בשלב מסוים של הלחימה נשארו לידי ארבעה חיילים בלבד.
עלינו משם בכח של שתי פלוגות.
לא ידעתי היכן האחרים, כיוון שהקשר עם דודיק המ"פ ניתק עוד בתחילת הקרב.
באותו רגע חשבתי שכולם נהרגו.

בשתיים, שתיים ושלושים
נכנסו דרך הטרשים
לשדה האש והמוקשים
של גבעת התחמושת.

מול בונקרים מבוצרים
ומרגמות מאה עשרים
מאה וכמה בחורים
על גבעת התחמושת.

עמוד השחר עוד לא קם
חצי פלוגה שכבה בדם
אך אנו כבר היינו שם
בגבעת התחמושת.

בין הגדרות והמוקשים
השארנו רק את החובשים
ורצנו אבודי חושים
אל גבעת התחמושת.

באותו רגע נזרק רימון מבחוץ.בנס לא נפגענו.
חששתי שהירדנים יזרקו רימונים נוספים.
מישהו היה צריך לעלות למעלה ולהשגיח.
לא היה לי זמן לשאול מי מתנדב, שלחתי את איתן.
איתן לא היסס לרגע, עלה למעלה והתחיל להפעיל את המקלעון.
לפעמים היה עובר אותי והייתי צריך לצעוק לו שיישאר בקו שלי.
ככה עברנו איזה שלושים מטר.
איתן היה מחפה מלמעלה ואנחנו טיהרנו את הבונקרים מבפנים,
עד שנפגע בראשו ונפל פנימה.

ירדנו אל התעלות
אל הכוכים והמסילות
ואל המוות במחילות
של גבעת התחמושת.

ואיש אי אנה לא שאל
מי שהלך ראשון נפל
צריך היה הרבה מזל
על גבעת התחמושת.

מי שנפל נסחב אחור
שלא יפריע לעבור
עד שנפל הבא בתור
על גבעת התחמושת.

אולי היינו אריות
אך מי שעוד רצה לחיות
אסור היה לו להיות
על גבעת התחמושת.

החלטנו לנסות לפוצץ את הבונקר שלהם בבזוקה.
הבזוקה עשתה כמה שריטות לבטון.
החלטנו לנסות בחומר נפץ. חיכיתי מעליהם עד שחזר הבחור עם חומר הנפץ.
הוא היה זורק לי חבילות חבילות, ואני הייתי מניח את החבילות אחת אחת בפתח
הבונקר שלהם.
להם היתה שיטה: קודם זרקו רימון, אחר כך ירו צרור, אחר כך נחו.
אז בין צרור לרימון, הייתי ניגש לפתח הבונקר שלהם ושם שם את חומר הנפץ.
הפעלתי את חומר הנפץ והתרחקתי כמה שיכולתי.
היו לי ארבעה מטר לתמרן, כי גם מאחורי היו לגיונרים.
אני לא יודע למה קיבלתי צל"ש, בסך הכל רציתי להגיע הביתה בשלום.

בשבע, שבע ועשרים
אל בית הספר לשוטרים
אספו את כל הנשארים
מגבעת התחמושת.

עשן עלה מן הגבעה
השמש במזרח גבהה
חזרנו אל העיר שבעה
מגבעת התחמושת.

חזרנו אל העיר שבעה
עשן עלה מן הגבעה
השמש במזרח גבהה
על גבעת התחמושת.

על בונקרים מבוצרים
ועל אחינו הגברים
שנשארו שם בני עשרים
על גבעת התחמושת.

Der Munitionshügel

Es war Morgen, der zweite Tag des Krieges in Jerusalem.
Der Horizont erblasste im Osten, wir waren mitten im Kampf um den Munitionshügel.
Wir kämpften dort seit drei Stunden.
Es war ein hartnäckiger, tödlicher Kampf, die Jordanier kämpften verbissen.
Es war ein außergewöhnlich stark befestigtes Ziel.
In einer bestimmten Phase des Kampfes blieben nur vier Soldaten bei mir.
Wir waren mit der Stärke von zwei Kompanien hinaufgegangen.
Ich wusste nicht, wo die anderen waren, da die Verbindung zu Dudik, dem Kompaniechef, schon zu Beginn des Kampfes abgebrochen war.
In diesem Moment dachte ich, alle wären gefallen.

Um zwei, zwei Uhr dreißig
kamen wir durch das Geröll
ins Feuer- und Minenfeld
des Munitionshügels.

Gegenüber befestigten Bunkern
und hundertzwanziger Mörsern
standen etwa hundert Jungs
auf dem Munitionshügel.

Die Morgendämmerung war noch nicht angebrochen
eine halbe Kompanie lag im Blut
doch wir waren schon dort
auf dem Munitionshügel.

Zwischen den Zäunen und Minen
ließen wir nur die Sanitäter zurück
und rannten, von Sinnen,
zum Munitionshügel.

In diesem Moment wurde eine Granate von außen geworfen. Wie durch ein Wunder wurden wir nicht getroffen.
Ich befürchtete, die Jordanier würden weitere Granaten werfen.
Jemand musste nach oben gehen und aufpassen.
Ich hatte keine Zeit zu fragen, wer sich freiwillig meldet, ich schickte Eitan.
Eitan zögerte keinen Moment, ging nach oben und begann, das Maschinengewehr zu bedienen.
Manchmal überholte er mich, und ich musste ihm zurufen, in meiner Linie zu bleiben.
So legten wir etwa dreißig Meter zurück.
Eitan gab Feuerschutz von oben, während wir die Bunker von innen säuberten,
bis er am Kopf getroffen wurde und hineinfiel.

Wir stiegen hinab in die Gräben
in die Nischen und Gänge
und in den Tod in den Tunneln
des Munitionshügels.

Und niemand fragte wohin
Wer als Erster ging, fiel
Man brauchte viel Glück
auf dem Munitionshügel.

Wer fiel, wurde nach hinten gezogen
damit er den Weg nicht versperrt
bis der Nächste an der Reihe fiel
auf dem Munitionshügel.

Vielleicht waren wir Löwen
doch wer noch leben wollte
durfte nicht sein
auf dem Munitionshügel.

Wir beschlossen, zu versuchen, ihren Bunker mit einer Bazooka zu sprengen.
Die Bazooka hinterließ nur ein paar Kratzer im Beton.
Wir beschlossen, es mit Sprengstoff zu versuchen. Ich wartete über ihnen, bis der Mann mit dem Sprengstoff zurückkam.
Er warf mir Pakete zu, und ich legte die Pakete einzeln an die Öffnung
ihres Bunkers.
Sie hatten eine Methode: Erst warfen sie eine Granate, dann feuerten sie eine Salve, dann ruhten sie sich aus.
Also, zwischen Salve und Granate, ging ich zur Öffnung ihres Bunkers und legte den Sprengstoff dorthin.
Ich zündete den Sprengstoff und entfernte mich so weit wie möglich.
Ich hatte vier Meter zum Manövrieren, denn auch hinter mir waren Legionäre.
Ich weiß nicht, warum ich eine Auszeichnung erhielt, ich wollte doch nur heil nach Hause kommen.

Um sieben, sieben Uhr zwanzig
zur Polizeischule
sammelten sie alle Übriggebliebenen
vom Munitionshügel.

Rauch stieg vom Hügel auf
Die Sonne stand hoch im Osten
Sieben kehrten wir in die Stadt zurück
vom Munitionshügel.

Sieben kehrten wir in die Stadt zurück
Rauch stieg vom Hügel auf
Die Sonne stand hoch im Osten
über dem Munitionshügel.

Über befestigten Bunkern
und über unseren Brüdern, den Männern
die dort blieben, zwanzig Jahre alt
auf dem Munitionshügel.