Lyrics and translation Nathan Goshen - Hikiti

Hikiti

חיכיתי שיבוא,
ובלילות הייתי מצלצל, כאילו זה מיליון שנה שהוא לא פה.
חיכיתי לחדש, ובתוך השגרה הזו הכל בדיעבד, הזיכרונות במטושטש,
אני חיכיתי לגשמים, ובשעת מלחמה כמו כולם אני חיכיתי שיצאו החיילים, שאמא תירגע, הלב שלה רטוב באיזה בור, אין לה חיים אם במקרה הוא יפגע,
אני חיכיתי לשלום, עם כל הקלישאות, עם כל האנשים חיכיתי שאפשר יהיה לנשום, חיכיתי בבקרים,
שהאלכוהול ירד, שתיגמר הסוללה שיפסקו הצלצולים,
אני חיכיתי לשבת, חיכיתי שיסבירו לי על כל מה שחשוב,
לא מדברים על זה כמעט, חיכיתי לגבולות, ובתוך מאזן הנפשות אני חיכיתי להחזיק את המושכות.
אני חיכיתי,
כמו שהאדמה מחכה למים,
כמו ילד שצועק חזק אל השמיים
ואני עדיין מחכה כל יום, כל יום.
חיכיתי בשתיקה,
עם כל החלומות שלי, אולי כי קצת פחדתי לחטוף את המכה.
חיכיתי כמו כולם, אולי טיפה פחות אני הסרתי אחריות מציפיות וכאבן.
אני חיכיתי לשנות, אפילו בקטן, לאיזה מישהו, ואפילו אם זה לכמה דקות. ואין גם אף אחד, תאהב את עצמך, אדם נולד, עובר את החיים ומסיים לבד.
אני חיכיתי למחילה, על כל השיגעונות שלי, על חוסר סבלנות להתקדמות והכלה, על אגו ושטויות,
על כל הדאגות והפחדים כשלא הבנתי שהכל זה ניסיונות.
אני חיכיתי שאגדל, לראות אם הדברים יישארו אותו דבר או אם יהיה שינוי בכלל,
ועדיין מחכה, ובעיקר כותב על הדברים הרי רק ככה אתרכך ואתנקה.
אני חיכיתי, כמו שהאדמה מחכה למים,
כמו ילד שצועק חזק אל השמיים
ואני עדיין מחכה כל יום, כל יום.

J'ai attendu

J'ai attendu que tu viennes,
et la nuit, je t'appelais, comme si tu étais parti depuis un million d'années.
J'ai attendu le renouveau, et dans cette routine, tout était rétrospectivement, les souvenirs flous,
j'ai attendu la pluie, et au moment de la guerre comme tout le monde, j'ai attendu que les soldats partent, que maman se calme, son cœur trempé dans un trou, elle n'a plus de vie si par hasard il est blessé,
j'ai attendu la paix, avec tous les clichés, avec tous les gens, j'ai attendu de pouvoir respirer, j'ai attendu le matin,
que l'alcool descende, que la batterie se vide, que les appels cessent,
j'ai attendu le samedi, j'ai attendu qu'on m'explique tout ce qui est important,
on n'en parle presque pas, j'ai attendu les limites, et dans le bilan des âmes, j'ai attendu de tenir les rênes.
J'ai attendu,
comme la terre attend l'eau,
comme un enfant qui crie fort vers le ciel
et j'attends encore chaque jour, chaque jour.
J'ai attendu en silence,
avec tous mes rêves, peut-être parce que j'avais un peu peur de prendre le coup.
J'ai attendu comme tout le monde, peut-être un peu moins j'ai retiré la responsabilité des attentes et de la pierre.
J'ai attendu de changer, même un peu, pour quelqu'un, et même si ce n'est que pour quelques minutes. Et il n'y a personne non plus, aime-toi, un homme naît, traverse la vie et termine seul.
J'ai attendu le pardon, pour toutes mes folies, pour mon impatience à progresser et à accepter, pour l'ego et les bêtises,
pour tous les soucis et les peurs quand je n'ai pas compris que tout cela était des épreuves.
J'ai attendu de grandir, pour voir si les choses resteraient les mêmes ou s'il y aurait un changement du tout,
et j'attends toujours, et surtout j'écris sur ces choses car c'est comme ça que je vais m'adoucir et me purifier.
J'ai attendu, comme la terre attend l'eau,
comme un enfant qui crie fort vers le ciel
et j'attends encore chaque jour, chaque jour.