שיר המקצוע - מאיר אריאל translation in German

שיר המקצוע

אמא חזרה ואמרה וחזרה
עד שנמאס לי לשמוע
מה שלא יהיה ועל כל צרה
לך תלמד מקצוע

אמא סיפרה שאמא שלה
סבתא היתה אומרת
שהבן אדם תמיד צריך להשתדל להחזיק
איזה דבר מה ביד אחרת

הלכתי על זה עשו לי מיפוי
אמרו עבודת ידיים
חשבתי פיסול אף כי יותר מסחרי עיסוי
אמרו גלגלי שיניים

אז רכשתי מקצוע די מכובד
תעודה הבאתי לאמא
אומנם תעודה זה איזה דבר מה ביד
אך זה עוד לא זה אמרה אמא

הלכתי על זה הלך לי עם זה
נראה שעשיתי קצת רושם
שני מוסכים הציעו חוזה
מה חתמתי עם בית חרושת

יותר גדול ויותר סיכוי
לקידום ולמשכורת
אף כי יותר שכר יותר ניכוי
הראש לא רציתי לשבור את

אהה אהה
קידום וגם משכורת
אהה אהה
הראש לא רציתי לשבור את
אהה אהה

זה לקח לי שנים להתרגל
לנקישה של הקצב
לנוקשות הברזל לחדות הסרגל
לשריקת הגלגל בעצב

הייתי שואל את עצמי כל יום
מה בחור יפהפה שכמוני
עושה במן שכזה מקום
עד חמש וחצי משמונה

ככה בערך עשרים שנים
חלפו בשקט ראלי
רק איזה קול ניקר מבפנים
עם צליל שעשה רק רע לי

עבד עבד עבד ברזל
עבד חשמל וכרטסת
תגיד תגיד תגיד לעזאזל
איך שהמכונה בך נכנסת

איך היא קובעת לך תנועה
איך היא דופקת קצב
קר חתוך פעימה קטועה
נתקעת עד העצם

כאן תתכופף וכאן תזחל
תתהפך תגרז תשמן לה
כאן תנגב לה אחרי שתוכל
כאן תחליף וכאן תכוון לה

אהה אהה
גרז ושמן לה
אהה אהה
נגב כוון לה
אהה אהה

סובב סובב לו הגלגל
מתיז גיצים של רשף
משבר פוקד את המפעל
ועוד מפעלים ברשת

אין מכירות אין תזרים מזומן
צחוק בקיבה פוקע
פיטורי יעול ואני מסומן
צחוק בקיבה תוקע

מה תעשה עם התנועה
עם הפולס הזה של הקצב
המקפץ מפרכס כזנב לטאה
שנכרת במכה נחרצת

עשרים שנים שנאתך הכבושה
לרצפה יריקות התיזה
והנה מתברר למרבה הבושה
שעכשיו כבר אינך יכול בלי זה

עשרים שנים של שעבוד ארור
חלפו בתקוה לחופש
עצור השיחרור אתה עזוב לסחרור
בלי פירור של תקוה בחופן

מה תעשה מהנץ החמה
ועד שתואיל כבר לשקוע
וזאת לא עמדה מי יודע מה
לא מכבדת מקצוע

אהה אהה
מקצוע אמא
אהה אהה
דבר מה ביד סבתא
אהה אהה

Das Lied vom Beruf

Mama sagte es immer wieder, sagte es wieder und wieder,
bis ich es leid war zu hören.
Was auch immer geschieht und für jeden Notfall:
"Geh und lern einen Beruf!"

Mama erzählte, dass ihre Mama,
meine Oma, immer sagte,
dass ein Mensch immer versuchen sollte,
irgendetwas anderes in der Hinterhand zu haben.

Ich hab's gemacht, sie machten eine Eignungsprüfung mit mir,
sie sagten: Handarbeit.
Ich dachte an Bildhauerei, obwohl Massage einträglicher wäre,
sie sagten: Zahnräder.

Also erlernte ich einen recht angesehenen Beruf,
das Zeugnis brachte ich Mama.
Zwar ist ein Zeugnis "etwas in der Hand",
aber das ist es noch nicht, sagte Mama.

Ich machte mich dran, es lief gut für mich,
anscheinend machte ich einen kleinen Eindruck.
Zwei Werkstätten boten mir einen Vertrag an,
aber ich unterschrieb bei einer Fabrik.

Größer und mehr Chancen
auf Beförderung und Gehalt.
Obwohl mehr Lohn auch mehr Abzüge bedeutet,
den Kopf wollte ich mir nicht zerbrechen.

Aha aha
Beförderung und auch Gehalt
Aha aha
Den Kopf wollte ich mir nicht zerbrechen
Aha aha

Es dauerte Jahre, mich daran zu gewöhnen,
an das Klopfen des Taktes,
an die Härte des Eisens, die Schärfe des Lineals,
an das Pfeifen des Rades im Schmerz.

Ich fragte mich jeden Tag,
was ein gutaussehender Kerl wie ich
an solch einem Ort macht,
von acht bis halb sechs.

So ungefähr zwanzig Jahre
vergingen in realer Stille.
Nur eine Stimme pickte von innen
mit einem Klang, der mir nur schlecht tat.

"Sklave, Sklave, Sklave des Eisens,
Sklave des Stroms und der Karteikarte.
Sag, sag, sag, zum Teufel,
wie die Maschine in dich eindringt!"

"Wie sie dir die Bewegung vorschreibt,
wie sie den Takt schlägt.
Kalt, geschnitten, ein abgehackter Schlag,
eingeklemmt bis auf die Knochen."

"Hier bück dich und hier krieche,
dreh dich um, schmier sie, öle sie.
Hier wisch sie ab, nachdem sie gegessen hat,
hier wechsle aus und hier stell sie ein."

Aha aha
Schmier sie und öle sie
Aha aha
Wisch sie ab, stell sie ein
Aha aha

Das Rad dreht und dreht sich,
sprüht Funken von Glut.
Eine Krise trifft die Fabrik
und weitere Fabriken im Netzwerk.

Kein Verkauf, kein Cashflow,
ein Lachen bricht im Magen hervor.
Effizienz-Entlassungen, und ich bin markiert,
ein Lachen bleibt im Magen stecken.

Was wirst du tun mit der Bewegung,
mit diesem Puls des Taktes?
Der zuckt und zappelt wie der Schwanz einer Eidechse,
der mit einem entschiedenen Hieb abgetrennt wurde.

Zwanzig Jahre dein unterdrückter Hass
spuckte auf den Boden.
Und siehe da, zur großen Schande stellt sich heraus,
dass du jetzt nicht mehr ohne kannst.

Zwanzig Jahre verfluchter Knechtschaft
vergingen in der Hoffnung auf Freiheit.
Die Befreiung ist gestoppt, du bist dem Taumel überlassen,
ohne einen Krümel Hoffnung in der Hand.

Was wirst du tun vom Sonnenaufgang
bis sie sich herablässt unterzugehen?
Und das ist keine Position, weiß Gott,
die dem Beruf Ehre macht.

Aha aha
Ein Beruf, Mama!
Aha aha
Etwas in der Hand, Oma!
Aha aha