Paroles et traduction Eric Berman - מי שקורא לו לבוא

מי שקורא לו לבוא

שוב הוא נאבק עם עצמו מורד בו בכל הכח
מנסה לבדוק אם זה באמת בעורקיו או רק במח
מרעיב את הקיבה, מפטם את הכבד ומבין ש
להרים ידיים מסתבר זה לא פשוט כמו שחושבים ש

ממהר להשליך את בכורו היאורה
צעד לא חכם כעת אך הכרחי בהסתכלות אחורה
להתחיל מחדש עכשיו, אבן מלט אבן
להרטיב ת'אצבע ולראות לאן הרוח נושבת

ואין מי שקורא לו לבוא
אין מי שקורא לו לבוא
ואין מי שקורא לו

הכתיבה מזמן לא פתרון, היא עוד מכשול בדרך
משום מקום לשום מקום, היא עקיצה דבורית בברך
אז הוא נותן לה לגרד ומנסה להתרכז כרגע
רק בהנאות מידיות שמתחברות לאיזה שקע

הימים זהים וחבורים, צרור טיפות מים
מהגינה אל הקפה אל הדירה על האופניים
אל הפסנתר אל השולחן כתיבה אל בקבוק הג'יי.בי
הוא מתפרק בטלפון, צועק "קחי אותי מכאן בייבי"

ואין מי שקורא לו לבוא
אין מי שקורא לו לבוא
ואין מי שקורא לו לבוא

אם היא כבר קוראת אז הוא נשאב לזה לגמרי
אהבה קשה כמו של אופיליה להמלט
לא דוגמא טובה, נכון, זה אמור להיות הפוך
אך איך לומר? בזמן האחרון הוא כבר לא כזה בטוח

שוב אותה אדרת ארורה בשינוי גברת
אם היא קצת שקטה אז הוא כבר מדפדף לפרק 11
רושם "אם אתה חושש שהיא כבר לא אוהבת
רוב הסיכויים שזה נכון, חבוב רוץ, תפוס רכבת"

ואין מי שקורא לו לבוא
אין מי שקורא לו לבוא
ואין מי שקורא לו לבוא

הוא תולה את כל עולמו בה כמו מובייל ברוח
שתפעיל אותו ותנגן בו שיר שכוח
לשים ת'ראש שלו על החזה שלה כמו ילד
שתפרע בשיערו בכף ידה המטוילת

מגלה בכיס מעילו פתקה מכובסת
משהו שכתב מזמן באיזה לילה על המרפסת
"אל תגדר סביבה תיילים ממתכת
תן לה ללכת או תן לה ללכת"

ואין מי שקורא לו לבוא
אין מי שקורא לו לבוא
ואין מי שקורא לו לבוא

שני צינורות כבדים שמתנקזים לאיזה נחל
שמתגלגל לים אל השדות אל התפרחת
משהו בתוכו כבה, הוא מניח את הנשק
אוחז ביד אחת בבנו, ובשנייה מכסחת דשא

Who Calls Him to Come

Again I wrestle with myself, rebelling with all my might,
Trying to check if it's truly in my veins or just in my mind.
I starve my stomach, fatten my liver, and realize that
Giving up, it turns out, isn't as simple as one might think.

Rushing to cast my firstborn into the Nile,
Not a wise move now, but necessary in hindsight.
To start anew now, brick by brick,
To wet my finger and see which way the wind blows.

And there's no one who calls me to come,
There's no one who calls me to come,
And there's no one who calls me.

Writing is no longer a solution, it's another obstacle in the way,
From nowhere to nowhere, it's a bee sting on the knee.
So I let it itch and try to focus right now
Only on immediate pleasures that plug into some outlet.

The days are identical and connected, a cluster of water drops,
From the garden to the coffee shop to the apartment on my bicycle,
To the piano, to the table, writing, to the JB bottle.
I'm falling apart on the phone, yelling "Take me away from here, baby."

And there's no one who calls me to come,
And there's no one who calls me to come,
And there's no one who calls me to come.

If she calls, then I'm completely drawn in,
A difficult love like Ophelia's for Hamlet.
Not a good example, I know, it's supposed to be the other way around,
But how to say it? Lately I'm not so sure anymore.

Again that same cursed coat, with a change of lady.
If she's a bit quiet, I'm already flipping to Chapter 11,
Writing "If you're worried she doesn't love you anymore,
Chances are you're right, buddy, run, catch a train."

And there's no one who calls me to come,
And there's no one who calls me to come,
And there's no one who calls me to come.

I hang my whole world on her like a mobile in the wind,
For her to activate it and play a forgotten song.
To lay my head on her chest like a child,
For her to ruffle my hair with her slender hand.

I discover in my coat pocket a washed-out note,
Something I wrote long ago one night on the balcony:
"Don't put metal wires around her,
Let her go or let her go."

And there's no one who calls me to come,
And there's no one who calls me to come,
And there's no one who calls me to come.

Two heavy pipes that drain into some stream,
That rolls to the sea, to the fields, to the blossom.
Something inside me goes out, I lay down my weapon,
Holding my son in one hand, and a lawnmower in the other.