סופרמן - Idan Amedi traduction en allemand

סופרמן

בכל פעם שעוצם עיניים, חוזר אותו תסריט
זה שיאהבו, אלה שעוד מאמינים בגיבורים
והוא מתחיל בירושלים, חדר קטן בבית חולים
אבא מחובר לצינורות, מולו ילד, מסביב כמה דודים

וככה בלי כישוף, ככה בלי קסמים
צמח לילד שריון, שש טון מתחת לבגדים
והוא גדל לאט לאט, הוא לומד לחיות את החיים
קצת מרביץ, קצת גונב, הטריקים מהקראטה עוזרים

הוא סוגר את הלב, עוטף תכאב
בלילות באות מחשבות, אבל הוא רגיש, אז הוא קולט
שגם בני המשפחה סוחבים שקים וזה כבד
בתת מודע הופך תקליט ומעכשיו הוא מגונן

שומר על אחיו שהולך וחרד
שומר על אמא שלא תשבר
ועל הבית שלא יתפרק, לא לעשות בעיות, להצטיין
וכבר בגיל חמש עשרה, השרירים שלו גדלים
הילד הופך לנער בעולם המבוגרים

אז הוא עובד בסבלות, במלצרות
על הקיר יש מדליה מעוד תחרות
וגם בבית ספר מגלים בטעות שוואלה, יש לו ראש
אבל מה עם הלב הסדוק ובאיזה כלים מתקנים
ולמה את זה בבית ספר, אף פעם לא מלמדים

נזרקתי לחיים ידיי היו ריקות
שרדתי כל אוויר דליל, מחנק בעליות
אחרי החושך, אחרי התהומות
כבר לא מפחיד אותי למות, יותר מפחיד לא לחיות
זה לכל מי שחשד בי, שאני אחר
שקיבלתי את האור שלי מן ההפקר
שהמלאכים ירדו, השתחוו אמרו "אמן
הוא לא אדם רגיל, הוא סופרמן"

שמונה עשרה מלאו לנער, פתאום מכתב מהצבא
בינו לבין אמא נפתחת מלחמת התשה
אחרי שנים שהמערכת שתתה להורים שלו את הדם
היא רוצה את הילד בבית, בלי דאגות, בלי בלאגן

אבל הוא לא מוותר, הפעם זה סרט אחר
הוא כותב מכתב ועוד מכתב, חוצה גדר ועוד גדר
ולבסוף אימו נכנעת, היא לא מופתעת כשהאות מבשר
על מגרש המסדרים נקבע, הנער לוחם מצטיין

וכך האגדה מספרת, הוא נבחר לאיזו סיירת
שם כולם עוטים שריון, מחזיקים אמת כואבת
שם בתוך תוכו של כל אחד, גדלה פינת סתרים
ברוך הבא אחי, למועדון הלבבות השבורים

בלילות יש מארבים, מעצרים
מלחמה שפורצת מכה בפנים
כל חבר שהלך צורב מבפנים, כמו שמן רותח על יד
וכשמישהו בא לעזרה, כשמישהו מנסה להבין
הנער עונה בנימוס "יהיה בסדר, סוחבים"

זה בא לו בחלומות, במחשבות
זה רעב מהבטן ללכת מכות
התמכרות אל האקשן, אל הסכנות, רק להרגיש בחיים
אבל לפני שאהפוך קלישאתי אהובתי
היה חשוב לי שתדעי, כל זה אמת
הנער הזה הוא אני

נזרקתי לחיים ידיי היו ריקות
שרדתי כל אוויר דליל, מחנק בעליות
אחרי החושך, אחרי התהומות
כבר לא מפחיד אותי למות, יותר מפחיד לא לחיות
זה לכל מי שחשד בי שאני אחר
שקיבלתי את האור שלי מן ההפקר
שהמלאכים ירדו, השתחוו, אמרו "אמן
הוא לא אדם רגיל, הוא סופרמן"

אז אחרי שהתרתי ספקות, הסרתי מליבי מסכות
ככה באתי אל עולם המוזיקה, בין שיכורים, קוקאין וזונות
שם גליתי חסרי ביטחון שמפחדים מעצמם, שמכורים לכפיים
ולא מצאתי אותי ביניהם, אז נשארתי לבד בינתיים

עד שהגיעה אישה אחרת, חכמת לב, טובת עיניים
שראתה בתוכי כוח על, שהוא גם קביים, גם כנפיים
שלימדה אותי שבשבר המר מסתתרים להם גם שמיים
ולא חשוב כמה חטפתי, העיקר לא הרמתי ידיים

ולאט שיר ועוד שיר, למדתי לעצמי להסביר
שכל מה שחוויתי נועד לי, שאוכל לבסוף להבין
שרק מי שצעד באפלה ובחושך יודע באמת מהו אור
שכל תפילה בה ביקשתי לשכוח, רק גרמה לי לשוב ולזכור

ואחרי שנפצעתי, היו לי לילות ששאגתי מתוך החזה
התחלתי לנהל עם אלוהים חשבונות, אם תיתן לי ככה, אתן לך את זה
אך בסתר ליבי השבור השלם, לא היו לי ספקות
כבר לא מפחיד אותי למות
יותר מפחיד לא לחיות (יותר מפחיד לא לחיות)

נזרקתי לחיים ידיי היו ריקות
שרדתי כל אוויר דליל, מחנק בעליות
אחרי החושך שעברתי, אלף תהומות
כבר לא מפחיד אותי למות, יותר מפחיד לא לחיות
זה לכל מי שחשד בי שאני אחר
שקיבלתי את האור שלי מן ההפקר
שהמלאכים ירדו, השתחוו, אמרו "אמן
הוא לא אדם רגיל, הוא סופרמן"

Supermann

Jedes Mal, wenn ich meine Augen schließe, wiederholt sich dasselbe Drehbuch,
das von denen, die noch an Helden glauben, geliebt wird.
Und es beginnt in Jerusalem, ein kleines Zimmer in einem Krankenhaus,
Vater an Schläuche angeschlossen, ihm gegenüber ein Kind, umgeben von einigen Onkeln.

Und so, ohne Zauberei, ohne Magie,
wuchs dem Kind eine Rüstung, sechs Tonnen unter der Kleidung.
Und er wächst langsam auf, lernt das Leben zu leben,
schlägt sich ein bisschen, stiehlt ein bisschen, die Karate-Tricks helfen.

Er verschließt sein Herz, hüllt den Schmerz ein.
Nachts kommen Gedanken, aber er ist sensibel, also nimmt er wahr,
dass auch die Familienmitglieder Säcke tragen und es schwer ist.
Im Unterbewusstsein dreht er die Platte um und beschützt von nun an.

Er beschützt seinen Bruder, der immer ängstlicher wird,
beschützt seine Mutter, damit sie nicht zerbricht,
und das Haus, damit es nicht auseinanderfällt, keine Probleme macht, sich auszeichnet.
Und schon mit fünfzehn Jahren wachsen seine Muskeln,
der Junge wird zum Teenager in der Welt der Erwachsenen.

Also arbeitet er als Träger, als Kellner,
an der Wand hängt eine Medaille von einem weiteren Wettbewerb.
Und auch in der Schule entdecken sie zufällig, dass er, wow, einen Kopf hat.
Aber was ist mit dem gebrochenen Herzen und mit welchen Werkzeugen repariert man es?
Und warum lehren sie das in der Schule nie?

Ich wurde ins Leben geworfen, meine Hände waren leer,
ich überlebte jede dünne Luft, Erstickungsanfälle in den Anstiegen.
Nach der Dunkelheit, nach den Abgründen,
habe ich keine Angst mehr zu sterben, mehr Angst, nicht zu leben.
Das ist für alle, die an mir zweifelten, dass ich anders bin,
dass ich mein Licht umsonst bekommen habe,
dass die Engel herabstiegen, sich verbeugten und sagten: "Amen,
er ist kein gewöhnlicher Mensch, er ist Supermann."

Achtzehn Jahre wurde der Junge, plötzlich ein Brief von der Armee.
Zwischen ihm und seiner Mutter beginnt ein Abnutzungskrieg.
Nach Jahren, in denen das System den Eltern das Blut ausgesaugt hat,
will sie das Kind zu Hause haben, ohne Sorgen, ohne Chaos.

Aber er gibt nicht auf, diesmal ist es ein anderer Film.
Er schreibt einen Brief und noch einen Brief, überquert eine Grenze und noch eine Grenze.
Und schließlich gibt seine Mutter nach, sie ist nicht überrascht, als das Zeichen verkündet,
auf dem Appellplatz festgelegt, der Junge ist ein ausgezeichneter Kämpfer.

Und so erzählt die Legende, er wurde für eine Spezialeinheit ausgewählt.
Dort tragen alle eine Rüstung, halten eine schmerzhafte Wahrheit fest.
Dort, tief im Inneren eines jeden, wächst eine geheime Ecke.
Willkommen, Bruder, im Club der gebrochenen Herzen.

Nachts gibt es Hinterhalte, Verhaftungen,
ein Krieg, der ausbricht, schlägt ins Gesicht.
Jeder Freund, der ging, brennt innerlich, wie heißes Öl auf der Hand.
Und wenn jemand zur Hilfe kommt, wenn jemand versucht zu verstehen,
antwortet der Junge höflich: "Es wird schon, wir schaffen das."

Es kommt ihm in den Träumen, in den Gedanken,
es ist ein Hunger aus dem Bauch, sich zu schlagen,
die Sucht nach Action, nach Gefahren, nur um sich lebendig zu fühlen.
Aber bevor ich klischeehaft werde, meine Geliebte,
war es mir wichtig, dass du weißt, all das ist wahr,
dieser Junge bin ich.

Ich wurde ins Leben geworfen, meine Hände waren leer,
ich überlebte jede dünne Luft, Erstickungsanfälle in den Anstiegen.
Nach der Dunkelheit, nach den Abgründen,
habe ich keine Angst mehr zu sterben, mehr Angst, nicht zu leben.
Das ist für alle, die an mir zweifelten, dass ich anders bin,
dass ich mein Licht umsonst bekommen habe,
dass die Engel herabstiegen, sich verbeugten und sagten: "Amen,
er ist kein gewöhnlicher Mensch, er ist Supermann."

Also, nachdem ich Zweifel ausgeräumt, Masken von meinem Herzen entfernt habe,
so kam ich in die Welt der Musik, zwischen Betrunkenen, Kokain und Huren.
Dort entdeckte ich unsichere Menschen, die Angst vor sich selbst haben, die süchtig nach Applaus sind,
und ich fand mich nicht unter ihnen, also blieb ich vorerst allein.

Bis eine andere Frau kam, weisen Herzens, gütigen Auges,
die in mir eine Superkraft sah, die sowohl Krücken als auch Flügel sind,
die mich lehrte, dass in dem bitteren Bruch auch Himmel verborgen sind,
und egal wie oft ich getroffen wurde, das Wichtigste ist, dass ich nicht aufgegeben habe.

Und langsam, Lied für Lied, lernte ich, mir selbst zu erklären,
dass alles, was ich erlebt habe, für mich bestimmt war, damit ich endlich verstehen kann,
dass nur der, der in der Finsternis und im Dunkeln gegangen ist, wirklich weiß, was Licht ist,
dass jedes Gebet, in dem ich bat zu vergessen, mich nur dazu brachte, mich wieder zu erinnern.

Und nachdem ich verletzt wurde, hatte ich Nächte, in denen ich aus der Brust schrie,
ich begann, mit Gott abzurechnen, wenn du mir das gibst, gebe ich dir das.
Aber im tiefsten Inneren meines gebrochenen, ganzen Herzens hatte ich keine Zweifel,
ich habe keine Angst mehr zu sterben,
mehr Angst, nicht zu leben (mehr Angst, nicht zu leben).

Ich wurde ins Leben geworfen, meine Hände waren leer,
ich überlebte jede dünne Luft, Erstickungsanfälle in den Anstiegen.
Nach der Dunkelheit, die ich durchgemacht habe, tausend Abgründe,
habe ich keine Angst mehr zu sterben, mehr Angst, nicht zu leben.
Das ist für alle, die an mir zweifelten, dass ich anders bin,
dass ich mein Licht umsonst bekommen habe,
dass die Engel herabstiegen, sich verbeugten und sagten: "Amen,
er ist kein gewöhnlicher Mensch, er ist Supermann."