Paroles et traduction דודא - סוף דבר

סוף דבר

איך זה שאני עדיין לא רואה כסף ממוזיקה
עדיין דפוק טיפה, עדיין אבוד טיפה
עדיין עובד מסביב לשעון
והראש שלי עמוס מדי
עדיין חולם בגדול עוד מאז שהפקתי
בבית של אמא בחדר בלי אקוסטיקה

אני ואלמוג דפקנו ת'ראש איך לצאת מהעוני
כל החברים שלנו היו בחורים, סיבוב בשכונה
יעני מינימום טוני מונטנה
הבנתי שהיפ הופ זה חלק ממני
אף אחד לא הרגיש כמוני
מצאתי ת'עצמי מפחד מה יגידו
מהתגובות, מפרסום, מהשוני

היום אני עסוק בעבודת כפיים, פחות בבית יותר על הגריים
חורק שיניים, פלטינות בגב במקום על האלבום
אני ער יומיים הראש על 200 לב על 2000
שלוק מהמים מבט לשמיים מחליף גרביים יצאתי לדרך תגידי שלום

אני רוצה להיות גדול
אבל להיות גדול זה לא הכל
לא רואה ימין או שמאל
אני אמשיך עד שהדם שבי יפסיק לזרום

לא נותר לי מה לתת
אני רק מחפש למצוא אמת
תן להגשים חלום
אני לא כמותם אני אמשיך עד שהלב שלי יפסיק לפעום

מה הייתי עושה אם כל זה היה נגמר לי
אני בור ועם הארץ כל מה שיש לי זה מוזיקה
זה מה נשאר לי
טאטע זה מקשה עלי אני עושה מה שבא לי
אני יודע שיהיה לי הכי קשה פה מכולם
ואולי זה נורמלי

הם לא מבינים מה קרה לי ועם כל החרא שאכלתי
אגרתי, אגרתי, אגרתי, אגרתי עד שעלה לי
פאק הם מתנפלים עלי, איך הם נטפלים אלי
הם מסתכלים עלי איך הם מסתכלים עלי

הכל שחוק, שנים אני עובד קשה, עסוק
שנים אני יושב, כותב, סיפור
שנים אני בונה ת'עצמי, מסור, אוקיי, דפוק
שנים אני קופץ מעבודה במשאית למטבח מחפש סיפוק

ואז אני נזכר שאני מנציח את יובל כמו הקעקוע
על הצוואר שלי בדוק
החרדות, החרטות, החברים, החברות
אבא שלי עדיין אי שם רחוק (כן הוא בורח)
אני מדבר אל הקירות אני צועק, אני צועק
ושוב נופל על אוזניים ערלות

כמה לילות מה לא עשיתי בשביל להיות רלוונטי
כל התלאות שעברתי יה
הקרבתי ת'זמן עם הילדה שלי
הקשר עם המשפחה שלי
גם את האישה שאהבתי איבדתי
כי הכל התחיל להתערבב בלבד שלי יא

אני רוצה להיות גדול
אבל להיות גדול זה לא הכל
לא רואה ימין או שמאל
אני אמשיך עד שהדם שבי יפסיק לזרום

לא נותר לי מה לתת
אני רק מחפש למצוא אמת
תן להגשים חלום
אני לא כמותם אני אמשיך עד שהלב שלי יפסיק לפעום

Ende vom Lied

Wie kommt es, dass ich immer noch kein Geld mit Musik verdiene?
Immer noch ein bisschen kaputt, immer noch ein bisschen verloren.
Arbeite immer noch rund um die Uhr.
Und mein Kopf ist zu voll.
Träume immer noch groß, seit ich damals produziert habe.
Im Haus meiner Mutter, in einem Zimmer ohne Akustik.

Almog und ich haben uns den Kopf zerbrochen, wie wir aus der Armut herauskommen.
Alle unsere Freunde waren unterwegs, eine Runde in der Nachbarschaft.
Also, mindestens wie Tony Montana.
Ich habe verstanden, dass Hip-Hop ein Teil von mir ist.
Niemand fühlte sich wie ich.
Ich hatte Angst davor, was sie sagen würden.
Vor den Reaktionen, vor der Veröffentlichung, vor dem Anderssein.

Heute bin ich mit Handarbeit beschäftigt, weniger zu Hause, mehr auf Achse.
Knirsche mit den Zähnen, Platin im Rücken, statt auf dem Album.
Ich bin zwei Tage wach, der Kopf auf 200, das Herz auf 2000.
Ein Schluck Wasser, Blick zum Himmel, wechsle die Socken, bin losgezogen, sag auf Wiedersehen.

Ich will groß sein.
Aber groß zu sein ist nicht alles.
Ich sehe weder rechts noch links.
Ich mache weiter, bis das Blut in mir aufhört zu fließen.

Ich habe nichts mehr zu geben.
Ich suche nur nach der Wahrheit.
Lass mich einen Traum verwirklichen.
Ich bin nicht wie sie, ich mache weiter, bis mein Herz aufhört zu schlagen.

Was würde ich tun, wenn das alles für mich enden würde?
Ich bin ein ungebildeter Mensch, alles, was ich habe, ist Musik.
Das ist, was mir bleibt.
Vater, das macht es mir schwer, ich mache, was ich will.
Ich weiß, dass ich es hier am schwersten von allen haben werde.
Und vielleicht ist das normal.

Sie verstehen nicht, was mit mir passiert ist, und mit all dem Mist, den ich gefressen habe.
Ich habe gesammelt, gesammelt, gesammelt, gesammelt, bis es mir hochkam.
Verdammt, sie stürzen sich auf mich, wie sie sich auf mich stürzen.
Sie sehen mich an, wie sie mich ansehen.

Alles ist abgenutzt, jahrelang arbeite ich hart, bin beschäftigt.
Jahrelang sitze ich, schreibe, eine Geschichte.
Jahrelang baue ich mich auf, hingebungsvoll, okay, kaputt.
Jahrelang springe ich von der Arbeit im Lastwagen in die Küche, auf der Suche nach Erfüllung.

Und dann erinnere ich mich, dass ich Yuval verewige, wie das Tattoo.
An meinem Hals, ganz sicher.
Die Ängste, das Bedauern, die Freunde, die Freundinnen.
Mein Vater ist immer noch irgendwo weit weg (ja, er flieht).
Ich rede mit den Wänden, ich schreie, ich schreie.
Und falle wieder auf taube Ohren.

Wie viele Nächte, was habe ich nicht alles getan, um relevant zu sein.
All die Strapazen, die ich durchgemacht habe, ja.
Ich habe die Zeit mit meiner Tochter geopfert.
Die Beziehung zu meiner Familie.
Ich habe sogar die Frau verloren, die ich liebte.
Weil alles anfing, sich in meinem Alleinsein zu vermischen, ja.

Ich will groß sein.
Aber groß zu sein ist nicht alles.
Ich sehe weder rechts noch links.
Ich mache weiter, bis das Blut in mir aufhört zu fließen.

Ich habe nichts mehr zu geben.
Ich suche nur nach der Wahrheit.
Lass mich einen Traum verwirklichen.
Ich bin nicht wie sie, ich mache weiter, bis mein Herz aufhört zu schlagen.