לב שבור לרסיסים (קיסריה 1993 מופע אקוסטי) - שלמה ארצי traduction en allemand

לב שבור לרסיסים (קיסריה 1993 מופע אקוסטי)

ושבוע אחרי שבוע הם ניגנו על פי לוח,
פעם אחת בעיר זרה ופעם בכפר.
עלו על הבמה, שטפו כמו ים, נשבו כמו רוח.
ניצוץ אחד מדליק מדורת הצלחה.
ובאותה שנה הבאתי לך תקליט,
גברים עושים דברים כלל לא הגיוניים,
הלהקה מילאה מרתף בתחנה המרכזית,
מילאנו את הראש בחלומות פגזיים.
אני כלל לא בטוח שפעם זה קרה לנו,
הכל כמו סרט שאינו חיים, כמו עוף דמיוני,
היו לנו באהבה שלנו רגעים בנאליים,
במלחמות היו לנו כמה נידונים.
רק אז ביום שישי הרגשנו צורך לרקוד, אבל,
"איפה רוקדים?" שאלת אותי.
בתחנה המרכזית, בתוך מרתף מחורבן,
נשמע אותם אז ישבר לנו הלב לרסיסים.
הם ניגנו זה הכל,
למדנו את הקצב,
שלשה ימים בתוך מרתף הרוס כמו שדה קרב.
שם למדנו לרקוד,
כי אסור היה בבית הספר,
רקדנו עד שמישהו יפול על ברכיו.
עד שמישהו ירגיש כאב,
עד שמישהו יגיד אני קם ועוזב.
שנות השישים התנפנפו להם כמו הקוקו שלך ברוח,
מהתיכון לשדה הקרב, משם לאיזה באר מרוחק,
אני יושב סופר 20 שנה, רקדן פצוע,
מרוב יאוש, מרוב חידות, מרוב אף אחד.
ושנה אחרי שנה הבאתי לך תקליט,
כמו מתנה קטנה במקום לאמר מילים,
הלהקה ניגנה שם עד שהשוטרים אמרו: "מספיק",
עד שהלב שלנו שם נשבר לרסיסים.
הם ניגנו זה הכל...
אני קם ועוזב בלילה, כפות בתוך פיג'מה,
גם בקיטש יש שמץ של אמת, הכל הולך.
אני משאיר לך את הבית, את הלב השארתי שם,
שבור לרסיסים, מוטל, ליד ליבך.
הם ניגנו זה הכל...

Zerbrochenes Herz in Scherben (Caesarea 1993 Akustikauftritt)

Und Woche für Woche spielten sie nach Plan,
Einmal in einer fremden Stadt, einmal in einem Dorf.
Sie stiegen auf die Bühne, schwemmten wie das Meer, wehten wie der Wind.
Ein einziger Funke entzündet ein Erfolgsfeuer.
Und in demselben Jahr brachte ich dir eine Schallplatte,
Männer tun Dinge, die gar nicht logisch sind,
Die Band füllte einen Keller im Zentralbusbahnhof,
Wir füllten unsere Köpfe mit explosiven Träumen.
Ich bin mir nicht einmal sicher, ob uns das je passiert ist,
Alles wie ein Film, der kein Leben ist, wie ein imaginärer Vogel,
In unserer Liebe hatten wir banale Momente,
In Kriegen hatten wir einige Verurteilte.
Doch dann, an einem Freitag, fühlten wir das Bedürfnis zu tanzen, aber,
„Wo tanzt man?“, fragtest du mich.
Im Zentralbusbahnhof, in einem ruinierten Keller,
Hörten wir sie damals, da zerbrach unser Herz in Scherben.
Sie spielten, das ist alles,
Wir lernten den Rhythmus,
Drei Tage lang in einem kaputten Keller wie ein Schlachtfeld.
Dort lernten wir zu tanzen,
Denn in der Schule war es verboten,
Wir tanzten, bis jemand auf die Knie fiel.
Bis jemand Schmerzen spürte,
Bis jemand sagte: Ich stehe auf und gehe.
Die Sechzigerjahre flatterten wie dein Kuckuck im Wind,
Von der Schule ins Schlachtfeld, von dort zu einem fernen Brunnen,
Ich sitze hier und zähle 20 Jahre, ein verletzter Tänzer,
Vor Verzweiflung, vor Rätseln, vor niemandem.
Und Jahr für Jahr brachte ich dir eine Schallplatte,
Wie ein kleines Geschenk, anstatt Worte zu sagen,
Die Band spielte dort, bis die Polizei sagte: „Genug“,
Bis unser Herz dort in Scherben zerbrach.
Sie spielten, das ist alles...
Ich stehe auf und gehe in der Nacht, gefangen im Pyjama,
Selbst im Kitsch steckt ein Funken Wahrheit, alles vergeht.
Ich überlasse dir das Haus, mein Herz ließ ich dort,
Zerbrochen in Scherben, hingelegt, neben deinem Herzen.
Sie spielten, das ist alles...