כמה פעמים - Amit Ulman перевод на немецкий

כמה פעמים

כמה פעמים אני צריך להגיד
שזה כמו ים זה בא מהר ומתגבר
ואז יותר יותר יותר נושק לחוף ואז
עוצר
ואז חוזר מהרמהרמהר

וכמה פעמים אני צריך להגיד
שכשזה בא זה בא גדול וזה עגול וזה כחול וזה סוחף איתו חול
וזה הכל

כאילו כלום בלום בלום בלום

וכמה פעמים אני צריך להגיד
שיש פה קצב
גם בעצב
יש מין רצף
ובעצם
זה בכל מקום
וזה תמיד

וכמה פעמים אני צריך להגיד את ה"כמה פעמים אני צריך להגיד" הזה
כמה-פע-מיםא-ניצ-ריךלו-מר
שלא אשכח
את השירה
בעוני שבין הידוע לנסתר
בין המוכר ל
שירה זה ליד רידינג, איפה הירקון נשפך
זה שדה תעופה בקושי פוגש נמל לשעבר
זה אורות החגיגה פוגשים את החשמל עצמו המכוער ובעיקר
שירה זה לא מי יודע מה נהר
פוגש בגם כן ים
שם שם באלימות הזאת

במים שעדיין לא החליטו אם
הם מתוקים או מלוחים
ובשורשי החידה
למה בכלל אומרים
"מים מתוקים"?
הרי לא באמת מתוק
מים נקודה

לא מתוק לא מתוק
לא מתוק לא מתוק
לא מתוק
לא מתוק
לא מתוק
לא מתוק
לא מתוק

אין יוקרה בשירה
ואלאק
גם אני עצמי רק
הפיליפיני שלה
אני רוחץ אותה סועד אותה
עוזר לה ללכת
אבל רק כדי לשלוח צ'ק לארץ רחוקה
אני?
את המילים הכי יפות שלי
אמרתי באנגלית למראיין דמיוני
תשאלו אותי מה המילה האהובה עלי
תשאלו אותי מה המילה הקללה עלי
תשאלו מה מדליק אותי
תשאלו תשאלו
תשאלו אותי מה אני רוצה שיכתבו על הקבר שלי

כן במבט לאחור בכלל מושלם
תדעו שנים לא מעטות שאני סתם בנאדם
כן כן שנים
חסר כמו ים
אף פעם לא מלא יא וולי
שנים לא הסתפרתי
לא ידעתי מה יפה לי

שנים של לא כל כך יפה
אבל עושה זקן מגניב
רק מכניס ת'בטן לא כל כך רזה
שנים שחשתי מין רעב בעצמותי
רק לימים התברר לי שהיית צמא

כשכולם רצו כנרת רציתי ים המלח
בשביל הבוץ
כי השירה, במדמנה היא גרה
וכשכולם רצו תופים וחצוצרה
רציתי להגיד אני פסנתר אני גיטרה

מיתר הרביעי אני
תמיד נקרע
כמו מיתר שלישי
תמיד יוצא מכיוון
עובר
בין מועדותם של הפצעים
להיפתח
לנטיית ליבן של הדלתות
להסגר

רק לפעמים היה אחר
לפעמים האור רתח וכל תבל זרח חבר
וגם אז האמת לא היתה נאותה
אך הגילוי נאות
והעולם כשדה חיטה
קוצר אותו לאלומות
וואלק בפנים הלחן מי, יקח את זה זונות
שוכב פצוע בית חולים
צועק נגני את זה אחות

אז כמו חמי, כמו סינטרה, כמו פרדי באתי
כמו מאיר, כמו דוד, כמו לאונרד אחויה
איתן, בראש מורם, בדרך שלי וניצחתי
כי עברנו את פרעה, לי המזמור והללויה

Wie oft

Wie oft muss ich sagen,
dass es wie das Meer ist, es kommt schnell und wird stärker,
und dann mehr und mehr und mehr, küsst die Küste und dann
stoppt es,
und dann kehrt es schnell zurück.

Und wie oft muss ich sagen,
dass wenn es kommt, kommt es groß und es ist rund und es ist blau und es reißt Sand mit sich,
und das ist alles.

Als ob nichts, bum, bum, bum.

Und wie oft muss ich sagen,
dass es hier einen Rhythmus gibt,
auch in der Trauer,
es gibt eine Art Kontinuität,
und eigentlich,
ist es überall,
und es ist immer.

Und wie oft muss ich dieses "Wie oft muss ich sagen" sagen,
Wie-oft-muss-ich-sa-gen,
damit ich nicht vergesse,
das Gedicht,
im Elend zwischen dem Bekannten und dem Verborgenen,
zwischen dem Vertrauten und...
Poesie ist in der Nähe von Reading, wo der Yarkon mündet,
es ist ein Flughafen, der kaum einen ehemaligen Hafen trifft,
es sind die Lichter des Festes, die auf die hässliche Elektrizität selbst treffen, und vor allem,
Poesie ist kein großer Fluss,
der auf ein ebensolches Meer trifft,
dort, dort in dieser Gewalt.

Im Wasser, das sich noch nicht entschieden hat, ob
es süß oder salzig ist,
und in den Wurzeln des Rätsels,
warum sagt man überhaupt
"süßes Wasser"?
Es ist ja nicht wirklich süß,
Wasser, Punkt.

Nicht süß, nicht süß,
nicht süß, nicht süß,
nicht süß,
nicht süß,
nicht süß,
nicht süß,
nicht süß.

Es gibt keinen Luxus in der Poesie,
und verdammt,
ich selbst bin nur
ihr Filipino,
ich wasche sie, pflege sie,
helfe ihr zu gehen,
aber nur, um einen Scheck in ein fernes Land zu schicken.
Ich?
Meine schönsten Worte
habe ich auf Englisch zu einem imaginären Interviewer gesagt.
Frag mich, was mein Lieblingswort ist,
frag mich, welches Schimpfwort mich beschreibt,
frag, was mich antörnt,
fragt, fragt,
fragt mich, was auf meinem Grabstein stehen soll.

Ja, im Rückblick, einfach perfekt,
wisst ihr, viele Jahre lang war ich nur ein Mensch,
ja, ja, Jahre,
fehlend wie das Meer,
niemals voll, verdammt,
jahrelang habe ich mir die Haare nicht geschnitten,
ich wusste nicht, was mir steht.

Jahre, in denen ich nicht so gut aussah,
aber einen coolen Bart wachsen ließ,
nur den Bauch einzog, nicht so schlank war,
Jahre, in denen ich eine Art Hunger in meinen Knochen spürte,
erst später wurde mir klar, dass ich Durst hatte.

Als alle den See Genezareth wollten, wollte ich das Tote Meer,
wegen des Schlamms,
denn die Poesie wohnt im Morast,
und als alle Trommeln und Trompeten wollten,
wollte ich sagen, ich bin ein Klavier, ich bin eine Gitarre.

Ich bin die vierte Saite,
die immer reißt,
wie die dritte Saite,
die sich immer verstimmt,
ich gehe
zwischen der Neigung der Wunden,
sich zu öffnen,
und der Neigung des Herzens der Türen,
sich zu schließen.

Nur manchmal war es anders,
manchmal kochte das Licht und die ganze Welt erstrahlte, meine Liebe,
und selbst dann war die Wahrheit nicht angemessen,
aber die Offenbarung war angemessen,
und die Welt wie ein Weizenfeld,
erntet es in Garben,
verdammt, die Melodie im Inneren, wer wird das nehmen, ihr Huren,
ich liege verletzt im Krankenhaus,
schreie, spiel es, Schwester.

Also wie Hami, wie Sinatra, wie Freddie bin ich gekommen,
wie Meir, wie David, wie Leonard, mein Bruder,
mit erhobenem Haupt, auf meinem Weg, und ich habe gesiegt,
denn wir haben Pharao überstanden, mir gehört das Lied und das Halleluja.