מי שקורא לו לבוא - Eric Berman перевод на немецкий

מי שקורא לו לבוא

שוב הוא נאבק עם עצמו מורד בו בכל הכח
מנסה לבדוק אם זה באמת בעורקיו או רק במח
מרעיב את הקיבה, מפטם את הכבד ומבין ש
להרים ידיים מסתבר זה לא פשוט כמו שחושבים ש

ממהר להשליך את בכורו היאורה
צעד לא חכם כעת אך הכרחי בהסתכלות אחורה
להתחיל מחדש עכשיו, אבן מלט אבן
להרטיב ת'אצבע ולראות לאן הרוח נושבת

ואין מי שקורא לו לבוא
אין מי שקורא לו לבוא
ואין מי שקורא לו

הכתיבה מזמן לא פתרון, היא עוד מכשול בדרך
משום מקום לשום מקום, היא עקיצה דבורית בברך
אז הוא נותן לה לגרד ומנסה להתרכז כרגע
רק בהנאות מידיות שמתחברות לאיזה שקע

הימים זהים וחבורים, צרור טיפות מים
מהגינה אל הקפה אל הדירה על האופניים
אל הפסנתר אל השולחן כתיבה אל בקבוק הג'יי.בי
הוא מתפרק בטלפון, צועק "קחי אותי מכאן בייבי"

ואין מי שקורא לו לבוא
אין מי שקורא לו לבוא
ואין מי שקורא לו לבוא

אם היא כבר קוראת אז הוא נשאב לזה לגמרי
אהבה קשה כמו של אופיליה להמלט
לא דוגמא טובה, נכון, זה אמור להיות הפוך
אך איך לומר? בזמן האחרון הוא כבר לא כזה בטוח

שוב אותה אדרת ארורה בשינוי גברת
אם היא קצת שקטה אז הוא כבר מדפדף לפרק 11
רושם "אם אתה חושש שהיא כבר לא אוהבת
רוב הסיכויים שזה נכון, חבוב רוץ, תפוס רכבת"

ואין מי שקורא לו לבוא
אין מי שקורא לו לבוא
ואין מי שקורא לו לבוא

הוא תולה את כל עולמו בה כמו מובייל ברוח
שתפעיל אותו ותנגן בו שיר שכוח
לשים ת'ראש שלו על החזה שלה כמו ילד
שתפרע בשיערו בכף ידה המטוילת

מגלה בכיס מעילו פתקה מכובסת
משהו שכתב מזמן באיזה לילה על המרפסת
"אל תגדר סביבה תיילים ממתכת
תן לה ללכת או תן לה ללכת"

ואין מי שקורא לו לבוא
אין מי שקורא לו לבוא
ואין מי שקורא לו לבוא

שני צינורות כבדים שמתנקזים לאיזה נחל
שמתגלגל לים אל השדות אל התפרחת
משהו בתוכו כבה, הוא מניח את הנשק
אוחז ביד אחת בבנו, ובשנייה מכסחת דשא

Niemand ruft ihn zu kommen

Wieder kämpft er mit sich selbst, rebelliert mit aller Kraft,
versucht zu prüfen, ob es wirklich in seinen Adern oder nur im Kopf ist,
hungert den Magen aus, mästet die Leber und versteht, dass
die Hände zu heben, offenbar nicht so einfach ist, wie man denkt, dass

er eilt, seinen Erstgeborenen in den Nil zu werfen,
ein unkluger Schritt jetzt, aber notwendig im Rückblick,
jetzt von vorne anfangen, Stein auf Stein,
den Finger anfeuchten und sehen, wohin der Wind weht.

Und niemand ruft ihn zu kommen,
niemand ruft ihn zu kommen,
und niemand ruft ihn.

Das Schreiben ist längst keine Lösung mehr, es ist ein weiteres Hindernis auf dem Weg,
von nirgendwo nach nirgendwo, es ist ein Bienenstich im Knie,
also lässt er sie kratzen und versucht, sich im Moment zu konzentrieren,
nur auf sofortige Freuden, die sich mit irgendeiner Steckdose verbinden.

Die Tage sind gleich und geprellt, eine Reihe von Wassertropfen,
vom Garten zum Kaffee zur Wohnung auf dem Fahrrad,
zum Klavier zum Schreibtisch zur Flasche J.B.,
er bricht am Telefon zusammen, schreit: "Bring mich hier raus, Baby."

Und niemand ruft ihn zu kommen,
niemand ruft ihn zu kommen,
und niemand ruft ihn zu kommen.

Wenn sie schon ruft, dann wird er völlig davon eingesogen,
schwere Liebe wie die von Ophelia zu Hamlet,
kein gutes Beispiel, richtig, es sollte umgekehrt sein,
aber wie soll ich sagen? In letzter Zeit ist er sich nicht mehr so sicher.

Wieder derselbe verdammte Mantel, nur mit anderer Dame,
wenn sie ein bisschen still ist, blättert er schon zu Kapitel 11,
schreibt: "Wenn du befürchtest, dass sie dich nicht mehr liebt,
ist es höchstwahrscheinlich wahr, Kumpel, lauf, nimm den Zug."

Und niemand ruft ihn zu kommen,
niemand ruft ihn zu kommen,
und niemand ruft ihn zu kommen.

Er hängt seine ganze Welt an sie, wie ein Mobile im Wind,
dass sie ihn anmacht und ihm ein vergessenes Lied vorspielt,
seinen Kopf an ihre Brust legt wie ein Kind,
dass sie mit ihrer bereisten Hand durch sein Haar fährt.

Entdeckt in seiner Manteltasche einen zerknitterten Zettel,
etwas, das er vor langer Zeit in einer Nacht auf dem Balkon geschrieben hat,
"Zieh keine Metalldrähte um sie herum,
lass sie gehen oder lass sie gehen."

Und niemand ruft ihn zu kommen,
niemand ruft ihn zu kommen,
und niemand ruft ihn zu kommen.

Zwei schwere Rohre, die in einen Bach fließen,
der zum Meer rollt, zu den Feldern, zu den Blüten,
etwas in ihm ist erloschen, er legt die Waffe nieder,
hält in der einen Hand seinen Sohn und in der anderen einen Rasenmäher.