עד הזריחה - Full Trunk перевод на немецкий

עד הזריחה

שלושים שנה לקח לי להנות
לחתום הסכם שלום עם כמה זכרונות
לאהוב את עצמי עם מה שאין ומה שיש
לילות לבנים בשביל לראות חלום מתממש

יושב פה ביציע, חי לאט
סביבי הורים חיים במסלול של פורמולה אחת
מה אני קשור לזה, תגידו לי?
כל היום שלי רק אני - אני - אני - אני

ואם רק התחלתי לבלות, אז למה?
מחשבות קיומיות, סיגריה ופיג'מה
מביא אותך אל העולם והעולם לא מתנה
עיוור להשלכות ואז בוכה על מה נהיה

שלושים שנה לקח לי להנות
להבין שכדורסל זה בשבילי פחות
לשרוד את גיל ההתבגרות ואז כמעט קאפוט
להיזרק משש עבודות רצוף בגלל האלימות

עד שמצאתי גל לשוט עליו
מרגיש שזאת טעות לעצור עכשיו
גם כשכולם אומרים: "עזוב הכל יהיה סבבה"
אני מסתכל על המראה ולא רואה אבא

עד, עד הזריחה
עד הזריחה
עד הזריחה

"צריך להתבגר, אין לך הרבה ברירות"
כולם חוזרים על זה שוב ושוב כמו תשדיר בחירות
זה לא הבגרות, זאת ההורות שמתנגשת
עם הרעב למשמעות והיצירה שמבקשת

את הלילות שלי לבד כאן באולפן
לחפש ואז למצוא ואז לאבד תחושת זמן
(זה מתנגש) עם האנוכיות, כי מאז ומתמיד
אני רגיל להיות לבד כפרה, אני בן יחיד

(זה מתנגש) עם הטוטאליות שהביאה אותי עד הלום
בקושי לאשתי מפנה מקום
גם ככה אין חופשות, אין חגים, אין שבתות
ואנחנו בקושי נפגשים יפה שלי, כי אין ברירות

כי זה המקצוע המסריח הזה, שהוא גם אהבת חיי
יום עסל פורסים שטיח, בסל? "יאאלה ביי
(דיי...) אז ברור שאני פה כולי משקשק
להוריד רגל מהגז שלא יחזור לי שוב הצ'ק

שיחות הורות עם חברים
לא משנה כמה כולם אומרים
"אם ההוא מצליח אז בטח שאתה תהיה סבבה"
אני מסתכל על המראה ולא רואה אבא

עד, עד הזריחה
עד הזריחה
עד הזריחה

כמעט שנה מאז אותה שיחה
מאז שבאת עם הזריחה
אין לי תשובות ל"מה איתך?" או "מה חדש?"
כי קשה להיות נוכח כשאתה על שלוש מאות קמ"ש
רוב הזמן אני לא קולט, את כאן ממש
אבל כשאני קולט ממי, הלב נהיה חלש

רוצה להיות איתך מבלי לדאוג יותר מידי
אבל יש לי עסק עם עובדים, כולם סומכים עלי
ויש לי בית לפרנס וג'וב שלא נגמר
המילים שלי קובעות לכולם פה את המחר

אבל יש בי קול שאומר אולי תפסיק לבכות
"שובר במות" זאת פרנסה של החלומות
ושוב הגיעה הזריחה
בקיצור חפרתי ממי, אז סליחה

אין לי מושג כלום אבל יקח מה שיקח
המון טעויות יהיו, אבל מבטיח לך
אם את בוכה כי סיפרו עליך בדיחה
או כי יש משהו שאת עדיין לא מצליחה
אני איתך

עד הזריחה
עד הזריחה
עד הזריחה

Bis zum Morgengrauen

Dreißig Jahre habe ich gebraucht, um zu genießen,
einen Friedensvertrag mit einigen Erinnerungen zu schließen.
Mich selbst zu lieben, mit dem, was fehlt und was da ist,
weiße Nächte, um einen Traum wahr werden zu sehen.

Ich sitze hier auf der Tribüne, lebe langsam,
um mich herum Eltern, die auf der Formel-1-Strecke leben.
Was habe ich damit zu tun, sagt mir?
Mein ganzer Tag nur ich - ich - ich - ich.

Und wenn ich gerade erst angefangen habe, Spaß zu haben, warum dann?
Existenzielle Gedanken, Zigarette und Pyjama.
Ich bringe dich auf die Welt, und die Welt ist kein Geschenk.
Blind für die Konsequenzen und dann weinend über das, was geworden ist.

Dreißig Jahre habe ich gebraucht, um zu genießen,
zu verstehen, dass Basketball weniger etwas für mich ist.
Die Pubertät überleben und dann fast kaputt,
wegen Gewalt aus sechs Jobs hintereinander geflogen.

Bis ich eine Welle fand, auf der ich reiten konnte,
fühle ich, dass es ein Fehler ist, jetzt anzuhalten.
Auch wenn alle sagen: "Lass los, alles wird gut."
Ich schaue in den Spiegel und sehe keinen Vater.

Bis, bis zum Morgengrauen,
Bis zum Morgengrauen,
Bis zum Morgengrauen.

"Du musst erwachsen werden, du hast nicht viele Optionen."
Alle wiederholen das immer und immer wieder wie einen Wahlwerbespot.
Es ist nicht das Erwachsensein, es ist die Elternschaft, die kollidiert
mit dem Hunger nach Bedeutung und der Schöpfung, die verlangt.

Meine Nächte allein hier im Studio,
suchen und dann finden und dann das Zeitgefühl verlieren.
(Es kollidiert) mit dem Egoismus, denn seit jeher
bin ich es gewohnt, allein zu sein, meine Liebe, ich bin ein Einzelkind.

(Es kollidiert) mit der Totalität, die mich hierher gebracht hat,
kaum mache ich Platz für meine Frau.
Ohnehin gibt es keine Urlaube, keine Feiertage, keine Sabbate,
und wir treffen uns kaum, meine Schöne, denn es gibt keine andere Wahl.

Denn es ist dieser miese Beruf, der auch die Liebe meines Lebens ist,
einen Tag Honig, breiten sie einen Teppich aus, im Korb? "Yalla, bye."
(Genug...) Also klar zittere ich hier am ganzen Leib,
den Fuß vom Gas zu nehmen, damit der Scheck nicht wieder platzt.

Elterngespräche mit Freunden,
egal wie sehr alle sagen,
"Wenn der es schafft, dann wirst du sicher auch klarkommen."
Ich schaue in den Spiegel und sehe keinen Vater.

Bis, bis zum Morgengrauen,
Bis zum Morgengrauen,
Bis zum Morgengrauen.

Fast ein Jahr seit jenem Gespräch,
seit du mit dem Morgengrauen kamst.
Ich habe keine Antworten auf "Wie geht's dir?" oder "Was gibt's Neues?"
Denn es ist schwer, präsent zu sein, wenn man mit dreihundert km/h unterwegs ist.
Die meiste Zeit begreife ich nicht, dass du wirklich hier bist,
aber wenn ich es begreife, meine Liebe, wird das Herz schwach.

Ich will mit dir sein, ohne mir zu viele Sorgen zu machen,
aber ich habe ein Geschäft mit Angestellten, alle verlassen sich auf mich.
Und ich habe ein Haus zu versorgen und einen Job, der nie endet,
meine Worte bestimmen hier für alle das Morgen.

Aber da ist eine Stimme in mir, die sagt, vielleicht hörst du auf zu weinen,
"Bühnenbrecher" ist der Broterwerb der Träume.
Und wieder ist der Morgen angebrochen,
kurz gesagt, ich habe geschwafelt, meine Liebe, also Entschuldigung.

Ich habe keine Ahnung von nichts, aber es wird kosten, was es kostet,
es wird viele Fehler geben, aber ich verspreche dir,
wenn du weinst, weil man über dich einen Witz erzählt hat,
oder weil es etwas gibt, das du noch nicht schaffst,
bin ich bei dir.

Bis zum Morgengrauen,
Bis zum Morgengrauen,
Bis zum Morgengrauen.