ואלס עם שאנן - Hadag Nahash перевод на немецкий

ואלס עם שאנן

מי שהיה קרבי בניינטיז יכול בקלות לספר
כמה חרה הוא אכל בעזה לי יש גם סיפור אחר
סיפור שעוד לא סיפרתי ושנים שהוא איתי
חנוק אצלי בין אלף זכרונות וסיוטים
על אבנים בקבוקים קרשים ואני גם זוכר
איך הפילו עלינו פעם מגג בניין מקרר
הוא נפל בחבטה פחות ממטר מאחוריי
בלעתי רוק המשכתי במשימה שלא זכור לי מהי
אולי הוצאנו חשוד מהבית בדמי הליל
אזיקון על הידיים פלנליט על העיניים
בצדק או בטעות כי היה שם הכל מהכל
הצלחות ואסונות סלט אחד גדול
אולי היינו בדרכנו להשכיב מארב מול המסגד
שוכבים מול הכניסה מנסים לסתום את האף
לנשום בלי להריח לא להכניס את הסריחה
לא לראות עכברושים 60 סנטים הולכים עליך
ואסור ך לזוז אסור ך למצמץ
המדים נדבקים אסור ך לגרבץ
רק לקוות שהשחר כבר יפציע אל על
ותוכל לחמוק בחסותו ישר למאהל
פחד ותיעוב בכל סימטא
למוד אלימות אכול שנאה
כמה שיט אכלנו בכפית שתינו בקשית
מתוך פחית של התחתית של התחתית
אשנב פנימי נפתח וזיכרון מתחיל לזרום
זה היה מזמן כל כך ולא הולך לשומקום
קבור בתוך הנשמה עד שמתפרץ פתאום
מכאב לאנחה לטקסט ואז למיקרופון
בן חמש נהרג מכדור שאמור היה להיות לרגליים
המגד אוכל אבן בפה ועפות לו שבע שיניים
חייל איבד את זה והוריד למישהו קסדה לקודקוד
ממ הודח כי שכח מק בבגאז' של פיז'ו
משאטי לשייח' רדואן ועד שכונת רימל
מואזינים שזיהיתי לפי הפיץ' והסטייל
מפחד בלי הפסקה ומשחק אותה לא נבהל
מרודף לנרדף לרדוף במעגל
וככה יום יום שעה שעה דקה דקה
שיגרת אלימות שלעולם לא מפסיקה
אבל ראיתם על זה סרטים וקראתם על זה ספרים
והבטחתי לכם סיפור שאתם לא מכירים

אחד בנובמבר 91 מדריד בירת ספרד
מנהיגים ערבים ויהודים לראשונה סביב שולחן אחד
אופטימיות בלתי נתפסת אנשים מתחילים לדמיין
אופק אחר לאיזור הזה אופק לא מדמם
ואנחנו תקועים בעזה בוהים בתלפזיון
שהייתה שחור לבן לפחות אצלי בזיכרון
עד שהגיעה השעה שבה יצאנו לפטרול
מחסנית בהכנס אפוד ואז הלם אחד גדול
כי אותם הרחובות של הפגנות ומעצרים
התמלאו פתאום קריאות שמחה וים של חוגגים
אותן הידיים שרגמו אותנו באבנים
השליכו הפעם אורז ממתקים וענפי זיתים

נחלאים במדים ברחוב הראשי בתוך המון מריע
לא ידענו מה לחשוב לא רצינו להפריע
אבל זה קרה ואני הייתי שם ברגע שבו נשלח מסר חד וברור
שאף פעם לא הגיע
אחרי שנים של וויד ואלכוהול ובהתחשב בגיל
כבר לא הייתי משוכנע שהסיפור הזה פור ריל
לא ידעתי להגיד אם הכל קרה בכלל
עד שהוזמנתי להופעה מול פורום קציני מטכל
סיפרתי את מה שזכור לי וביקשתי להבין
אם מישהו מהקודקודים מולי עבר דברים דומים
התברר שלא רק בעזה אלא בכל רחבי השטחים
פלסטינים ביום הזה כיתתו ת'חרב לאיתים
הכמיהה לשלום שהייתה פה לא הייתה רשומה רק עלינו בטאבו
כמו דלי שתקווה שהתה בו עד שרגל גסה בעטה בו
זה קרה רק פעם אחת ומאז זה לא קורה
ויש פה מה ללמוד מלא אבל אף אחד לא רוצה
בסוף המפגש סיימתי ת'בירה בחדר האומנים
יצאתי ופתאום הרמטכל עומד מולי
אולי תכתוב על זה שיר אמר - זה ואלס עם שאנן
אז הנה, השיר כאן

Walzer mit Schanan

Wer in den Neunzigern bei den Kampftruppen war, kann leicht erzählen,
wie viel Scheiße er in Gaza gefressen hat, ich habe auch eine andere Geschichte,
eine Geschichte, die ich noch nicht erzählt habe und die mich seit Jahren begleitet,
erstickt in mir zwischen tausend Erinnerungen und Albträumen,
über Steine, Flaschen, Bretter, und ich erinnere mich auch,
wie sie einmal einen Kühlschrank von einem Hausdach auf uns warfen.
Er fiel krachend weniger als einen Meter hinter mir,
ich schluckte, setzte die Mission fort, an die ich mich nicht mehr erinnere.
Vielleicht holten wir einen Verdächtigen mitten in der Nacht aus dem Haus,
Handschellen an den Händen, Flanell über den Augen,
zu Recht oder zu Unrecht, denn es gab dort alles von allem,
Erfolge und Katastrophen, ein einziger großer Salat.
Vielleicht waren wir auf dem Weg, einen Hinterhalt vor der Moschee zu legen,
lagen vor dem Eingang, versuchten, uns die Nase zuzuhalten,
zu atmen, ohne zu riechen, den Gestank nicht hereinzulassen,
keine Ratten zu sehen, 60 Zentimeter, die auf dir herumlaufen,
und du darfst dich nicht bewegen, du darfst nicht blinzeln,
die Uniform klebt, du darfst dich nicht kratzen,
nur hoffen, dass die Morgendämmerung bald aufzieht,
und du in ihrem Schutz direkt ins Zelt entkommen kannst.
Angst und Abscheu in jeder Gasse,
an Gewalt gewöhnt, voller Hass,
wie viel Scheiße wir löffelweise gegessen, mit Strohhalmen getrunken haben,
aus der Dose des untersten Bodens,
eine innere Luke öffnet sich und eine Erinnerung beginnt zu fließen,
es war so lange her und geht nirgendwohin,
begraben in der Seele, bis es plötzlich ausbricht,
von Schmerz zu Seufzer zu Text und dann zum Mikrofon,
ein Fünfjähriger wurde durch eine Kugel getötet, die für die Beine bestimmt war,
der Kommandant bekommt einen Stein in den Mund und verliert sieben Zähne,
ein Soldat drehte durch und schlug jemandem einen Helm auf den Kopf,
ein Unteroffizier wurde entlassen, weil er eine Waffe im Kofferraum eines Peugeot vergessen hatte,
von Mashati bis Sheikh Radwan und bis zum Viertel Rimal,
Muezzins, die ich an der Tonhöhe und dem Stil erkannte,
ständig in Angst und so tun, als wäre man nicht erschrocken,
vom Gejagten zum Jäger, im Kreis jagen,
und so Tag für Tag, Stunde für Stunde, Minute für Minute,
eine Routine der Gewalt, die niemals aufhört.
Aber ihr habt Filme darüber gesehen und Bücher darüber gelesen,
und ich habe euch eine Geschichte versprochen, die ihr nicht kennt.

Am 1. November 91, Madrid, Hauptstadt Spaniens,
arabische und jüdische Führer zum ersten Mal an einem Tisch,
unfassbarer Optimismus, die Leute beginnen, sich vorzustellen,
einen anderen Horizont für diese Region, einen nicht blutenden Horizont.
Und wir stecken in Gaza fest, starren auf den Fernseher,
der schwarz-weiß war, zumindest in meiner Erinnerung,
bis die Stunde kam, in der wir zur Patrouille aufbrachen,
Magazin eingelegt, Schutzweste an und dann ein großer Schock,
denn dieselben Straßen der Demonstrationen und Verhaftungen
füllten sich plötzlich mit Freudenschreien und einer Menge Feiernder,
dieselben Hände, die uns mit Steinen beworfen,
warfen diesmal Reis, Süßigkeiten und Olivenzweige.

Soldaten in Uniform in der Hauptstraße, inmitten einer jubelnden Menge,
wir wussten nicht, was wir denken sollten, wir wollten nicht stören,
aber es geschah, und ich war in dem Moment dort, als eine klare und deutliche Botschaft gesendet wurde,
die niemals ankam.
Nach Jahren von Gras und Alkohol, und in Anbetracht meines Alters,
war ich nicht mehr überzeugt, dass diese Geschichte echt ist,
ich wusste nicht, ob das alles überhaupt passiert ist,
bis ich zu einem Auftritt vor dem Forum der Generalstabsoffiziere eingeladen wurde.
Ich erzählte, woran ich mich erinnere, und bat um Verständnis,
ob jemand von den Anwesenden Ähnliches erlebt hat.
Es stellte sich heraus, dass nicht nur in Gaza, sondern in allen Gebieten,
Palästinenser an diesem Tag ihre Schwerter zu Pflugscharen schmiedeten.
Die Sehnsucht nach Frieden, die hier war, stand nicht nur bei uns auf der Tagesordnung,
wie ein Eimer, in dem Hoffnung war, bis ein grober Fuß dagegen trat.
Es geschah nur einmal und seitdem nicht mehr,
und es gibt hier viel zu lernen, aber niemand will es.
Am Ende des Treffens beendete ich mein Bier im Künstlerzimmer,
ich ging hinaus und plötzlich steht der Generalstabschef vor mir,
"Vielleicht schreibst du ein Lied darüber", sagte er, "das ist ein Walzer mit Schanan."
Also, hier ist das Lied.