בלדה לעוזב קיבוץ - Keif Hatikva Hatova (כיף התקווה הטובה) перевод на немецкий

בלדה לעוזב קיבוץ

לפני חמש שנים עזב את הקיבוץ
עם מזוודה אחת ובלוריתו המתנפנפת
אמרו עליו: "נראה איך יסתדר בחוץ,
תראו שעוד יחזור על ארבע אל הרפת".
עבד בסטקייה אחת נידחת
גר אצל הדודה וחי בהקפה
במשק אירגנו משלחת
לא יכלו לשאת את החרפה.

פעם ביובל הגיע לביקור
היה חומק בשביל, ועם הוריו יושב בחדר
מסמיק מעט נבוך ולא מרבה דיבור
"כן" ו"לא", "אל תדאגו, אצלי הכל בסדר"
אומר שלא צריך, אבל לוקח
קילו אלכסנדר וכמה יונתן
וממלמל: "תודה, אתה יודע,
רק בשביל הדרך, כמובן".

הוא עוד ישוב, הוא עוד ישוב
זה ג'וק קטן וזה עובר ולא חשוב
הוא עוד ישוב, הוא עוד ישוב
זה ג'וק קטן וזה עובר ולא חשוב
הוא, הוא עוד ישוב.

איך השנים חולפות, קשה להאמין
הוא ללא בלורית, מפה לשם מעט מקריח
אומרים חושב בשמאל, וחי לו בימין
בוילה שבנה, אי שם בהרצליה
שפעם ביובל הוא לביקור מגיע
על זרועו אישתו השחקנית
יושבים עם ההורים על אבטיח
הקיבוץ מביט במכונית.

הוא עוד ישוב, הוא עוד ישוב
זה ג'וק קטן וזה עובר ולא חשוב
הוא עוד ישוב, הוא עוד ישוב
זה ג'וק קטן וזה עובר ולא חשוב
הוא, הוא עוד ישוב.

איזה בן קיבוץ בא לבקר בעיר
נבוך עם התרמיל ובלוריתו המתנפנפת
ויסקי טוב מוזג, תשתה בחור צעיר
ומחייך: "ספר, אז מה נשמע ברפת"
אוהב לשקוע בכורסא בנחת
להזכיר כל פעם גם אם לא נחוץ
בשיחה שמסביב קולחת
"כשאני הייתי בקיבוץ".

הוא לא ישוב, הוא לא ישוב
ולמה לא ולמה לה ולא חשוב
הוא לא ישוב, הוא לא ישוב
ולמה לא ולמה לה ולא חשוב
הוא, הוא לא ישוב.

Ballade für einen Kibbuz-Aussteiger

Vor fünf Jahren verließ er den Kibbuz,
mit einem Koffer und wehender Locke,
man sagte über ihn: "Mal sehen, wie er draußen klarkommt,
ihr werdet sehen, er kommt auf allen Vieren zurück zum Kuhstall."
Er arbeitete in einem abgelegenen Steakhaus,
wohnte bei der Tante und lebte auf Pump,
im Kibbuz organisierte man eine Delegation,
man konnte die Schande nicht ertragen.

Einmal alle Jubeljahre kam er zu Besuch,
schlich sich auf dem Pfad davon und saß mit seinen Eltern im Zimmer,
errötete leicht verlegen und redete nicht viel,
"Ja" und "Nein", "Keine Sorge, bei mir ist alles in Ordnung",
sagt, er brauche nichts, nimmt aber doch,
ein Kilo Äpfel der Sorte Alexander und ein paar Jonathan,
und murmelt: "Danke, weißt du,
nur für den Weg, natürlich."

Er wird schon zurückkommen, er wird schon zurückkommen,
das ist nur eine kleine Macke, das geht vorbei und ist nicht wichtig,
er wird schon zurückkommen, er wird schon zurückkommen,
das ist nur eine kleine Macke, das geht vorbei und ist nicht wichtig,
er, er wird schon zurückkommen.

Wie die Jahre vergehen, kaum zu glauben,
er ist ohne Locke, hier und da etwas kahl,
man sagt, er denkt links, lebt aber rechts,
in einer Villa, die er gebaut hat, irgendwo in Herzliya,
wenn er einmal alle Jubeljahre zu Besuch kommt,
an seinem Arm seine Frau, die Schauspielerin,
sie sitzen mit den Eltern bei einer Wassermelone,
der Kibbuz schaut auf das Auto.

Er wird schon zurückkommen, er wird schon zurückkommen,
das ist nur eine kleine Macke, das geht vorbei und ist nicht wichtig,
er wird schon zurückkommen, er wird schon zurückkommen,
das ist nur eine kleine Macke, das geht vorbei und ist nicht wichtig,
er, er wird schon zurückkommen.

Welch ein Kibbuz-Sohn kommt zu Besuch in die Stadt,
verlegen mit dem Rucksack und wehender Locke,
schenkt guten Whisky ein, trink, junger Mann,
und lächelt: "Erzähl, was gibt's Neues im Kuhstall?",
liebt es, sich gemütlich in den Sessel sinken zu lassen,
jedes Mal zu erwähnen, auch wenn es nicht nötig ist,
in einem Gespräch, das angeregt fließt,
"Als ich im Kibbuz war."

Er wird nicht zurückkommen, er wird nicht zurückkommen,
und warum nicht und wozu auch, ist doch egal,
er wird nicht zurückkommen, er wird nicht zurückkommen,
und warum nicht und wozu auch, ist doch egal,
er, er wird nicht zurückkommen.