בעקבי הדרך - Lehakat Geysot Shrion (להקת גייסות שיריון) перевод на немецкий

בעקבי הדרך

החולות שהיו אז עדים
כבר חלפו ועברו נודדים
ומן הדיונות הנדלקות
צרובים רק עפעפינו

משמחת שבת צוות גם יחד
מיום גשם ורוח צורב
מן האש העשן האבק
מפיסות הבית בלב
ועולה וצומחת רעות גדולה
של אדם ואדם
של אדם ומכונה
וחורקים שריוני הפלדה בזכותם
שיניהם בעקבי הדרך

במרחב הגדול הפתוח
ממרומי רמות הבזלת
שם חורקים שריוני הפלדה
שיניהם בעקבי הדרך

משמחת שבת צוות גם יחד
מיום גשם ורוח צורב
מן האש העשן האבק
מפיסות הבית בלב
ועולה וצומחת רעות גדולה
של אדם ואדם
של אדם ומכונה
וחורקים שריוני הפלדה בזכותם
שיניהם בעקבי הדרך

והטנקים למלוא כל העין
אז שוטפים בפריסה רחבה
בהתמד עקשני וחזק
כמו נוצקה בם איזו גאווה

משמחת שבת צוות גם יחד
מיום גשם ורוח צורב
מן האש העשן האבק
מפיסות הבית בלב
ועולה וצומחת רעות גדולה
של אדם ואדם
של אדם ומכונה
וחורקים שריוני הפלדה בזכותם
שיניהם בעקבי הדרך

ומביט הטנקיסט ממקומו
וזוכר את האור והצל
וחש כי הוא חוטר לגזע
של חייל יצוק מברזל

משמחת שבת צוות גם יחד
מיום גשם ורוח צורב
מן האש העשן האבק
מפיסות הבית בלב
ועולה וצומחת רעות גדולה
של אדם ואדם
של אדם ומכונה
וחורקים שריוני הפלדה בזכותם
שיניהם בעקבי הדרך

משמחת שבת צוות גם יחד
מיום גשם ורוח צורב
מן האש העשן האבק
מפיסות הבית בלב
ועולה וצומחת רעות גדולה
של אדם ואדם
של אדם ומכונה
וחורקים שריוני הפלדה בזכותם
שיניהם בעקבי הדרך

משמחת שבת צוות גם יחד
מיום גשם ורוח צורב
מן האש העשן האבק
מפיסות הבית בלב
ועולה וצומחת רעות גדולה
של אדם ואדם
של אדם ומכונה
וחורקים שריוני הפלדה בזכותם
שיניהם בעקבי הדרך

Auf den Spuren des Weges

Die Sande, die damals Zeugen waren,
Sind schon gewandert und vorbeigezogen,
Und von den brennenden Dünen
Sind nur unsere Augenlider versengt.

Von der Freude des Schabbats, die Mannschaft vereint,
Von einem Tag mit Regen und sengendem Wind,
Vom Feuer, dem Rauch, dem Staub,
Von den Stücken Heimat im Herzen.
Und es steigt und wächst eine große Kameradschaft
Von Mensch zu Mensch,
Von Mensch und Maschine.
Und die stählernen Panzerungen knirschen ihretwegen,
Ihre Zähne auf den Spuren des Weges.

Im weiten, offenen Raum,
Von den Höhen der Basalthochebenen,
Dort knirschen die stählernen Panzerungen,
Ihre Zähne auf den Spuren des Weges.

Von der Freude des Schabbats, die Mannschaft vereint,
Von einem Tag mit Regen und sengendem Wind,
Vom Feuer, dem Rauch, dem Staub,
Von den Stücken Heimat im Herzen.
Und es steigt und wächst eine große Kameradschaft
Von Mensch zu Mensch,
Von Mensch und Maschine.
Und die stählernen Panzerungen knirschen ihretwegen,
Ihre Zähne auf den Spuren des Weges.

Und die Panzer, soweit das Auge reicht,
Fluten dann in breiter Formation,
Mit hartnäckiger und starker Beharrlichkeit,
Als wäre Stolz in sie gegossen.

Von der Freude des Schabbats, die Mannschaft vereint,
Von einem Tag mit Regen und sengendem Wind,
Vom Feuer, dem Rauch, dem Staub,
Von den Stücken Heimat im Herzen.
Und es steigt und wächst eine große Kameradschaft
Von Mensch zu Mensch,
Von Mensch und Maschine.
Und die stählernen Panzerungen knirschen ihretwegen,
Ihre Zähne auf den Spuren des Weges.

Und der Panzersoldat blickt von seinem Platz
Und erinnert sich an Licht und Schatten,
Und fühlt, dass er zum Stamm strebt
Eines aus Eisen gegossenen Soldaten.

Von der Freude des Schabbats, die Mannschaft vereint,
Von einem Tag mit Regen und sengendem Wind,
Vom Feuer, dem Rauch, dem Staub,
Von den Stücken Heimat im Herzen.
Und es steigt und wächst eine große Kameradschaft
Von Mensch zu Mensch,
Von Mensch und Maschine.
Und die stählernen Panzerungen knirschen ihretwegen,
Ihre Zähne auf den Spuren des Weges.

Von der Freude des Schabbats, die Mannschaft vereint,
Von einem Tag mit Regen und sengendem Wind,
Vom Feuer, dem Rauch, dem Staub,
Von den Stücken Heimat im Herzen.
Und es steigt und wächst eine große Kameradschaft
Von Mensch zu Mensch,
Von Mensch und Maschine.
Und die stählernen Panzerungen knirschen ihretwegen,
Ihre Zähne auf den Spuren des Weges.

Von der Freude des Schabbats, die Mannschaft vereint,
Von einem Tag mit Regen und sengendem Wind,
Vom Feuer, dem Rauch, dem Staub,
Von den Stücken Heimat im Herzen.
Und es steigt und wächst eine große Kameradschaft
Von Mensch zu Mensch,
Von Mensch und Maschine.
Und die stählernen Panzerungen knirschen ihretwegen,
Ihre Zähne auf den Spuren des Weges.