נטפליקס - Nir Kedmi перевод на немецкий

נטפליקס

אם החיים שלי היו בנטפליקס
הייתי מתארגן על סופשבוע של בינג'
ובחיוך נבוך חוזר אל העונות הראשונות
לילדות המה זה מתוקה, ספינג'
עוד כשעוד לא היה ברור לאן הסדרה הולכת
לפני שהעלילה מתפתלת ומסתבכת
מתענג על העונות האלה
יודע בדיוק אילו דמויות יחיו ושהנשיא ייכנס לכלא
והתמונה לא HD, לא 4k
וכן, הזוי שכולם בלי סלולרי
וקשה להתעלם, הם אוכלים בלי לצלם
ובכללי הכול מרגיש פחות וולגרי
אמנם שיר הפרחה לא היה מצונזר
אבל כל התום האנלוגי הזה מרגיש לי אמיתי
ולדמות שלי מתחיל להיות מוזר
בסצנה אלמותית היא יוצאת החוצה בהילוך איטי ו

שרה לה באמצע הרחוב
ערב כבר ירד, היא לא רוצה לעזוב
והיא שרה, יפה עם גיטרה
רק לתת לזמן קצת לעצור

טיפה מרה וזיכרון מתוק עולה
רוצה להישאר לראות רכבת ההפתעות, עושה את עצמי חולה
על המדף בובה של טרול ורובוטריק
ושום דבר לא שיק, הכול מגניב-מזניב-מדליק
ובתיק קלמר ג'ינס, סרגל מתקפל
סופרקליפרג'ליסטיק ככה בלי להתבלבל
על הבוקר שעת כושר ולא במכון
ומת על ציפי שביט אבל... טוב, זה עדיין נכון
תוהה אם רק אצלי זה כל כך מוחשי
כשאנשים חיים בפול גז על הכביש הראשי
כאילו בא להם חלק להתבגר, להתגבר
להסתדר עם החשש הקיומי שחודר
כנראה שפעם לא באמת היה טוב יותר
אני פשוט פחות תמים ואי אפשר להסתתר
בצל הנוסטלגי של כל התלמדות שלי
עוצם עיניים, מדמיין שוב את הדמות שלי

שרה לה באמצע הרחוב
ערב כבר ירד היא לא רוצה לעזוב
והיא שרה, יפה עם גיטרה
רק לתת לזמן קצת לעצור

ואז הגעתי לפרק שבו עשינו התערבות
חתומה במחברת חשבון
מי הגאון שייצא ממעגל העייפות
ויעשה את המיליון הראשון
אבל יום ועוד יום עובר, והיומיום נוזל
ובמראה פנים צוברות ותק
שבוע נגמר כאילו רק אתמול החל
מתי נטרוף אות העולם?
יש עוד חשק

שרה לה באמצע הרחוב
ערב כבר ירד היא לא רוצה לעזוב
והיא שרה, יפה עם גיטרה
רק לתת לזמן קצת לעצור
שרה לה באמצע הרחוב
היא לא רוצה לעזוב
והיא שרה, עם גיטרה
רק לתת לזמן קצת לעצור

Netflix

Wenn mein Leben auf Netflix wäre,
würde ich mich auf ein Wochenende voller Binge-Watching einstellen,
und mit einem verlegenen Lächeln zu den ersten Staffeln zurückkehren,
zu der ach so süßen Kindheit, Sfenj,
als noch nicht klar war, wohin die Serie führen würde,
bevor sich die Handlung verstrickt und kompliziert,
und diese Staffeln genießen.
Ich weiß genau, welche Charaktere überleben werden und dass der Präsident ins Gefängnis kommt,
und das Bild ist nicht HD, nicht 4k,
und ja, es ist verrückt, dass alle ohne Handy sind,
und es ist schwer zu ignorieren, sie essen, ohne zu fotografieren,
und im Allgemeinen fühlt sich alles weniger vulgär an.
Obwohl das Lied der "Frecha" nicht zensiert wurde,
fühlt sich all diese analoge Unschuld für mich echt an,
und meiner Figur wird langsam komisch,
in einer unsterblichen Szene geht sie in Zeitlupe hinaus und

singt ihr mitten auf der Straße,
der Abend ist schon hereingebrochen, sie will nicht gehen,
und sie singt, schön mit Gitarre,
nur um die Zeit ein wenig anzuhalten.

Ein bisschen bitter und eine süße Erinnerung steigt auf,
ich möchte bleiben, um den Überraschungszug zu sehen, tue so, als wäre ich krank,
auf dem Regal eine Trollpuppe und ein Robotrick,
und nichts ist schick, alles ist cool-abgefahren-toll,
und in der Tasche ein Jeans-Federmäppchen, ein faltbares Lineal,
Superkalifragilistikexpialigetisch, so ohne sich zu verhaspeln,
morgens Fitness und nicht im Studio,
und ich liebe Zipi Shavit, aber... nun, das stimmt immer noch.
Ich frage mich, ob das nur bei mir so greifbar ist,
wenn Menschen mit Vollgas auf der Hauptstraße leben,
als ob sie Lust hätten, erwachsen zu werden, darüber hinwegzukommen,
mit der existenziellen Angst klarzukommen, die eindringt.
Wahrscheinlich war es früher nicht wirklich besser,
ich bin einfach weniger naiv und kann mich nicht verstecken,
im nostalgischen Schatten all meiner Lehrzeit,
ich schließe die Augen, stelle mir wieder meine Figur vor,

wie sie ihr mitten auf der Straße singt,
der Abend ist schon hereingebrochen, sie will nicht gehen,
und sie singt, schön mit Gitarre,
nur um die Zeit ein wenig anzuhalten.

Und dann kam ich zu der Folge, in der wir eine Wette abgeschlossen haben,
unterschrieben im Rechenheft,
wer das Genie ist, das aus dem Kreis der Müdigkeit ausbrechen
und die erste Million machen wird.
Aber Tag für Tag vergeht, und der Alltag fließt dahin,
und im Spiegel sammeln sich Gesichter an Erfahrung,
eine Woche endet, als ob sie erst gestern begonnen hätte,
wann werden wir die Welt verschlingen?
Gibt es noch Lust?

Sie singt ihr mitten auf der Straße,
der Abend ist schon hereingebrochen, sie will nicht gehen,
und sie singt, schön mit Gitarre,
nur um die Zeit ein wenig anzuhalten,
singt ihr mitten auf der Straße,
sie will nicht gehen,
und sie singt, mit Gitarre,
nur um die Zeit ein wenig anzuhalten.