Pinkas Hakatan (פנקס הקטן) - Sassi Keshet перевод на немецкий

Pinkas Hakatan (פנקס הקטן)

פנקס הקטן היה רק נער מעלית
כחוש כמו כעך
פנקס הקטן אהב את הוד מעלתה
אהב אותה כל כך.

הוד מעלתה היתה בעצם רקדנית
יפה מאין כמותה
הוד מעלתה גם לא ידעה שבעולם
יש פנקס הקטן.

היא לא העיפה בו מבט
אך לו זה לא היה אכפת
עליה הוא חלם תמיד
בין הקומות במעלית
כי היא כל כך יפה היתה
הוד מעלתה...

יום אחד הופיע ג'ק
ספסר ההימורים
ברנש די מסוכן
וחבט בכל כוחו בהוד מעלתה
ישר בלקקן...

הוד מעלתה התגלגלה במדרגות
למטה עד סופן
מיהו הראשון אשר ניגש לעזרתה
זה פנקס הקטן.

היא לא העיפה בו מבט
אך לו זה לא היה אכפת
הוא לא ידע על מה הוכתה
אך הוא מיהר לעזרתה
כי בעיניו תמיד הייתה הוד מעלתה.

הרופא הביט בה וקבע
זה אבוד
אין מה לעשות
כי עם חוט שדרה כזה
היא לא תוכל לזוז
גם לא לעמוד.

כל האזרחים אותה השאירו לבד
טוב למי יש זמן
מיהו היחיד אשר נשאר שם על ידה
זה פנקס הקטן.

היא לא העיפה בו מבט
אך לו זה לא היה אכפת
ולחדרו, חדרו הצר
הוא בזהירות אותה גרר
כי בשבילו היא עוד היתה הוד מעלתה.

פנקס הקטן שירת שנים במסירות
את הוד מעלתה
כל חסכונותיו אזלו נזלו במהירות
לא נותרה פרוטה
כל מה שציוותה עליו
צמיד או עגילים
הוא מייד נתן
וברחוב דחף הוא את כסא הגלגלים
זה פנקס הקטן.

היא לא העיפה בו מבט
גם לא מילה טובה אחת
כבר בראשה זרקה שיבה
וכבר כולה ממש חורבה
אך בשבילו היא עוד היתה
הוד מעלתה.

יום אחד הודיעה:
קר לי פנקס, בוא ניסע לדרום החם
ארוכה הדרך ואין כסף למסע
דחף אותי לשם
הוא דחף ברגל את כסא הגלגלים
אפילו לא רטן
הוא דחף ברגל אלף שלוש מאות מילין
זה פנקס הקטן.

היא לא העיפה בו מבט
והוא ימים רבים צעד
ועם כסא הגלגלים
מכפר לכפר ללא מילים
כי בשבילו היא עוד היתה
הוד מעלתה.

וכשהגיעו ועצרו ממש לחוף הים
היא אמרה פתאום:
רד על שתי ברכיך
רד נא פנקס הקטן
כי הגיע יום
מהיום אביר תהיה להוד מעלתה
כי כבר בא הזמן
אהבתיך,
בוא נשקיני נא -
בוא פנקס הקטן.

והוא נשק רכות רכות
לשתי שפתיה הסדוקות
והוא מחה את הדמעות
מלחייה הצמוקות
וכך נפחה את נשמתה
הוד מעלתה...

למחרת היום כתבו פתאום
בסמרטעיתון משהו מוזר
פנקס הקטן נכנס לפתע למלון
והיכה תייר
את גבו שבר הוא במכות במוט ברזל
כמוכה שטן.

וכולם אמרו מה זה קרה לעזאזל
לפנקס הקטן
אבל הוא לא השפיל מבט
גם כשהגיע למשפט
ולא גילה כי התייר
היה פשוט אותו ספסר אשר הפיל בחבטה
את הוד מעלתה.

וכשעלה בצעד קל
על הכסא המחושמל
עלה שקט ומחייך
ולא הסביר על מה ואיך
כי הוא נזכר בנשיקתה של הוד מעלתה.

Der kleine Pinkas (פנקס הקטן)

Der kleine Pinkas war nur ein Liftboy,
dünn wie ein Keks.
Der kleine Pinkas liebte Ihre Hoheit,
liebte sie so sehr.

Ihre Hoheit war eigentlich eine Tänzerin,
schön wie keine andere.
Ihre Hoheit wusste nicht einmal, dass es auf der Welt
einen kleinen Pinkas gab.

Sie warf ihm keinen Blick zu,
aber das war ihm egal.
Er träumte immer von ihr,
zwischen den Stockwerken im Aufzug.
Weil sie so schön war,
Ihre Hoheit...

Eines Tages erschien Jack,
der Wettmakler,
ein ziemlich gefährlicher Kerl,
und schlug Ihre Hoheit mit aller Kraft,
direkt ins Gesicht...

Ihre Hoheit rollte die Treppe hinunter,
bis ganz nach unten.
Wer war der Erste, der ihr zu Hilfe eilte?
Das war der kleine Pinkas.

Sie warf ihm keinen Blick zu,
aber das war ihm egal.
Er wusste nicht, warum sie geschlagen wurde,
aber er eilte ihr zu Hilfe,
denn in seinen Augen war sie immer Ihre Hoheit.

Der Arzt untersuchte sie und sagte:
Es ist hoffnungslos,
da ist nichts zu machen.
Mit so einer Wirbelsäule
wird sie sich nicht bewegen können,
nicht einmal stehen.

Alle Bürger ließen sie allein,
ach, wer hat schon Zeit?
Wer war der Einzige, der bei ihr blieb?
Das war der kleine Pinkas.

Sie warf ihm keinen Blick zu,
aber das war ihm egal.
Und in sein Zimmer, sein enges Zimmer,
zog er sie vorsichtig.
Denn für ihn war sie immer noch Ihre Hoheit.

Der kleine Pinkas diente jahrelang hingebungsvoll
Ihrer Hoheit.
All seine Ersparnisse schwanden schnell dahin,
kein Groschen blieb übrig.
Alles, was sie ihm befahl,
ein Armband oder Ohrringe,
gab er ihr sofort.
Und auf der Straße schob er ihren Rollstuhl,
das war der kleine Pinkas.

Sie warf ihm keinen Blick zu,
nicht einmal ein gutes Wort.
In ihrem Kopf waren schon graue Haare,
und sie war schon ein richtiges Wrack,
aber für ihn war sie immer noch
Ihre Hoheit.

Eines Tages sagte sie:
Mir ist kalt, Pinkas, lass uns in den warmen Süden reisen.
Der Weg ist lang und es gibt kein Geld für die Reise,
schieb mich dorthin.
Er schob ihren Rollstuhl zu Fuß,
nicht einmal murrend.
Er schob zu Fuß eintausenddreihundert Meilen,
das war der kleine Pinkas.

Sie warf ihm keinen Blick zu,
und er ging viele Tage lang,
und mit dem Rollstuhl,
von Dorf zu Dorf, ohne Worte,
denn für ihn war sie immer noch
Ihre Hoheit.

Und als sie ankamen und direkt am Ufer des Meeres anhielten,
sagte sie plötzlich:
Knie nieder,
knie nieder, kleiner Pinkas,
denn der Tag ist gekommen.
Von heute an wirst du der Ritter Ihrer Hoheit sein,
denn die Zeit ist gekommen.
Ich habe dich geliebt,
komm, küss mich jetzt -
komm, kleiner Pinkas.

Und er küsste sanft, ganz sanft,
ihre rissigen Lippen.
Und er wischte die Tränen
von ihren eingefallenen Wangen.
Und so hauchte sie ihre Seele aus,
Ihre Hoheit...

Am nächsten Tag schrieben sie plötzlich
in einer Schmierzeitung etwas Seltsames:
Der kleine Pinkas ging plötzlich in ein Hotel
und schlug einen Touristen.
Er brach ihm den Rücken mit Schlägen mit einer Eisenstange,
wie von Sinnen.

Und alle sagten, was zum Teufel ist passiert
mit dem kleinen Pinkas?
Aber er senkte seinen Blick nicht,
auch nicht, als er vor Gericht stand,
und verriet nicht, dass der Tourist
einfach derselbe Wettmakler war, der
Ihre Hoheit niedergeschlagen hatte.

Und als er mit leichtem Schritt
auf den elektrischen Stuhl stieg,
stieg er ruhig und lächelnd hinauf,
und erklärte nicht, warum und wie,
denn er erinnerte sich an den Kuss Ihrer Hoheit.