לטרוף את החיים - Shlomo Artzi перевод на немецкий

לטרוף את החיים

ואז אמרת עזוב, עזוב, רק אל תרפה ממני
והיינו מתנשקים עד אור מול מגרשי הטניס
"תודה שאת עוד פה", צעקתי מרחוק
לא, לא שמעת אותי, אולי היו נביחות כלבים ברחובות
תקראי לי החולם, תקראי לזה צורך
הייתי אז עוצר ומתלהב מכל צלילי תזמורת
"תודה שאת עוד פה", הייתי ממלמל, לא מפריע לך לרקוד
נוסע לכרמל לתפוס שלוות במקום זריחות

כמו כולם רצינו לאהוב, לטרוף את החיים
כמו כולם רצינו קצת זכויות, שוויון, מקום, אולי דירה בעיר
תנו לנו לחיות, אל תעשו בעיות
אל תפריעו לנו את המחשבות
כמו אמא התקרבת אליי ולחשת לי
משהו טוב, משהו טוב

וכשהיה לך יומולדת התמלאנו רגש
ונבואות קטנות על מה יהיה מחר בעצם
אנחנו השפיץ של העולם
אם לא נבין את זה אף פעם
לא נוכל לחיות בשלווה פנימית
השארת דלתות פתוחות עד שעלה הבוקר
אכלנו ארוחות, נלחמנו ושילמנו ביוקר
בוא לא נחשוב על כלום, במילא לא נדע
היינו שתי דמויות הזויות מספר העולם

כמו כולם רצינו לאהוב, לטרוף את החיים
כמו כולם רצינו קצת זכויות, שוויון, מקום, אולי דירה בעיר
תנו לנו לחיות, אל תעשו בעיות
אל תפריעו לנו את המחשבות
כמו אמא התקרבת אליי ולחשת לי
משהו טוב, משהו טוב

Das Leben verschlingen

Und dann sagtest du: Lass los, lass los, nur lass mich nicht los.
Und wir küssten uns bis zum Morgengrauen vor den Tennisplätzen.
"Danke, dass du noch hier bist", rief ich von weitem.
Nein, nein, du hast mich nicht gehört, vielleicht bellten Hunde auf den Straßen.
Nenn mich den Träumer, nenn es ein Bedürfnis.
Ich hielt damals an und war begeistert von allen Klängen eines Orchesters.
"Danke, dass du noch hier bist", murmelte ich, störe dich nicht beim Tanzen.
Fahre zum Karmel, um Ruhe zu finden anstelle von Sonnenaufgängen.

Wie alle wollten wir lieben, das Leben verschlingen.
Wie alle wollten wir ein paar Rechte, Gleichheit, einen Platz, vielleicht eine Wohnung in der Stadt.
Lasst uns leben, macht keine Probleme.
Stört unsere Gedanken nicht.
Wie eine Mutter kamst du auf mich zu und flüstertest mir zu:
Etwas Gutes, etwas Gutes.

Und als du Geburtstag hattest, erfüllten wir uns mit Gefühl.
Und kleinen Prophezeiungen darüber, was morgen eigentlich sein wird.
Wir sind die Spitze der Welt.
Wenn wir das niemals verstehen,
können wir nicht in innerem Frieden leben.
Du hast die Türen offen gelassen, bis der Morgen anbrach.
Wir aßen Mahlzeiten, kämpften und zahlten einen hohen Preis.
Lass uns an nichts denken, wir werden es sowieso nicht wissen.
Wir waren zwei bizarre Gestalten aus dem Buch der Welt.

Wie alle wollten wir lieben, das Leben verschlingen.
Wie alle wollten wir ein paar Rechte, Gleichheit, einen Platz, vielleicht eine Wohnung in der Stadt.
Lasst uns leben, macht keine Probleme.
Stört unsere Gedanken nicht.
Wie eine Mutter kamst du auf mich zu und flüstertest mir zu:
Etwas Gutes, etwas Gutes.