Hofaat Miluim (הופעת מילואים) - אהוד בנאי перевод на немецкий

Hofaat Miluim (הופעת מילואים)

ממוצב למוצב זמר וגיטרה
סוחב בידורית שר על ארגז
רגע לפני מתיישב לאכול
חביתה מקושקשת

הטבח מחייך, המשקי"ת אומרת
זו תהיה הפתעה, הם נורא ישמחו
תאכל, הם כרגע בדרך
יש לנו כאן עשרים לוחמים בערך

הטבח שואל: אתה שר מזרחית
אולי תביא איזה זוהר ארגוב
אני חושב לעצמי: למה לא
אם זה יכול לעשות להם טוב

והנה הם באים ללא גוף
מאירים כזוהר הרקיע
החלל מתמלא אור נרות נשמה
והגיע הזמן להופיע

המשקי"ת אומרת: כדאי שנתחיל
יש עוד הופעות, צריך למהר
הטבח אומר: יאללה, ג'ינג'י, תן גז
החבר'ה עייפים, נו, תתחיל לזמר

פורט בגיטרה לא יוצא לי שום צליל
דממה עמוקה מתמשכת
שיירה ארוכה על נתיב מסוכן
שיירה לאיפה את הולכת

אור נרות נשמה
לא עוזב לא עוזב
מ ה ב ה ב

ולפתע קול נפץ, הם יוצאים בריצה
אני נשאר שם בחדר הריק
הטבח מפהק, המשקי"ת אומרת
לא נורא, זה קורה, תהיה פעם אחרת

מבול יורד עלינו עכשיו
מפסגת לבנון עד סיני
פורט בגיטרה ושר לטבח
ים של דמעות בשתי עיני

אור נרות נשמה
לא עוזב לא עוזב
מ ה ב ה ב

שיירה ארוכה על נתיב מסוכן
שיירה לאיפה את הולכת

Reservisten-Auftritt (Hofaat Miluim)

Von Stützpunkt zu Stützpunkt mit Gesang und Gitarre,
schleppe eine Soundbox, singe auf einer Kiste,
einen Moment bevor ich mich zum Essen setze,
ein Rührei.

Der Koch lächelt, die Unteroffizierin sagt,
es wird eine Überraschung sein, sie werden sich sehr freuen,
iss, sie sind gerade auf dem Weg,
wir haben hier etwa zwanzig Kämpfer.

Der Koch fragt: Singst du orientalisch?
Vielleicht kannst du etwas von Zohar Argov bringen?
Ich denke mir: Warum nicht,
wenn es ihnen guttut?

Und da kommen sie, körperlos,
leuchten wie das Himmelszelt,
der Raum füllt sich mit dem Licht von Gedenkkerzen,
und es ist Zeit aufzutreten.

Die Unteroffizierin sagt: Wir sollten anfangen,
es gibt noch mehr Auftritte, wir müssen uns beeilen,
der Koch sagt: Los, Rothaariger, gib Gas,
die Jungs sind müde, fang an zu singen.

Ich zupfe an der Gitarre, es kommt kein Ton heraus,
anhaltende tiefe Stille,
ein langer Konvoi auf gefährlicher Route,
Konvoi, wohin gehst du?

Das Licht der Gedenkkerzen,
verlässt mich nicht, verlässt mich nicht,
flackert.

Und plötzlich ein Knall, sie rennen hinaus,
ich bleibe dort im leeren Raum,
der Koch gähnt, die Unteroffizierin sagt,
nicht schlimm, das passiert, es wird ein andermal geben.

Ein Wolkenbruch ergießt sich jetzt über uns,
vom Gipfel des Libanon bis zum Sinai,
ich zupfe an der Gitarre und singe für den Koch,
ein Meer von Tränen in meinen Augen.

Das Licht der Gedenkkerzen,
verlässt mich nicht, verlässt mich nicht,
flackert.

Ein langer Konvoi auf gefährlicher Route,
Konvoi, wohin gehst du?