Текст и перевод песни חוה אלברשטיין - Lo Yada Ish Mi He

Lo Yada Ish Mi He

לא ידע איש מי היא
מאין ולאין -
ויהי אך נגלתה -
ותיצת כל - עין.

מארץ נכריה,
ממדינה רחוקה,
היא באה כציפור,
עם גילה וצחוקה.

עליזה ופזיזה,
ומאירה ושמחה -
וכל העיירה
נתבשמה מריחה.

וכל - המחבואים
בחורשה הירוקה
נתמלאו שושנה,
צליל קולה וצחוקה.

ובאותו היום
או באותו הלילה -
וכל - הבחורים
כפרת שרוך נעלה.

ובאותו היום
ובאותו הלילה -
התחילו הקטטות
בין אישה ובעלה.

וחרש התלחשו
הסורגות פוזמקן
וזקנים מצייצים,
מתגרדים בזקן.

ואבות ואמות
לא ישנו בלילות,
כי תעו חתניהם,
בסמטות אפילות.

וביום ביהר אחד -
והיא נעלמה -
לא ידע איש אנה,
לא הבין איש למה?

כי היא פרחה כפרוח
הזמיר מיער -
ואיש טרם פילל,
ואיש טרם שער.

וידום הצחוק,
ותתעגם החורשה,
אין נכנס בעוביה,
אין פוקדה, אין דורשה.

ויבוא יום סגריר,
ושני, ושלישי,
ותכבה כל-עין,
ויהיה עצב חרישי.

לערב שב בחור,
בזמנו הביתה,
וכלה עלובה,
לחתנה נתפיסה.

ואברכים יושבים
עם נשיהם ומפהקים
וכולן מחמדים
וכולן ממתקים.

ותשבות צהלה
מסמטות אפילות,
ואבות ואמות
ישנים בלילות.

בבתים אין פרץ,
ברחובות אין המון.
ושלום ושלווה
בעיר - ושממון.

She Came from Nowhere

She came from nowhere
From whence she came, we do not know,
But when she appeared
She stole the show.

From a foreign land,
From a distant country,
She arrived like a bird,
With her joy and laughter.

Lively and carefree,
And radiant and happy
The whole town
Basked in her aroma.

And all the hiding places
In the green grove
Were filled with roses,
The sound of her voice and laughter.

And that very day
Or that very night
All the young men
Were tying their shoelaces.

And that very day
And that very night
The quarrels began,
Between husband and wife.

And quietly whispered
The women knitting lace
And the old men chirped,
Scratching their beards.

And fathers and mothers
Could not sleep at night,
Because their sons-in-law wandered,
In dark alleys.

And one fine day,
She disappeared,
No one knew where,
No one understood why.

For she flew away like,
The nightingale from the forest,
And no one had expected it,
And no one had imagined it.

And laughter fell silent,
And the grove wilted,
No one entered its depths,
No one sought it out, no one cared for it.

And a gloomy day came,
And a second, and a third,
And every eye was extinguished,
And there was a quiet sadness.

One evening a young man returned,
Home at his usual time,
And a miserable bride,
Taken in marriage.

And young men sat
With their wives and yawned.
And all were lovely,
And all were sweet.

And joy ceased,
In dark alleys,
And fathers and mothers
Slept at night.

There are no break-ins in the houses,
No crowds in the streets.
And peace and quiet
In the city - and desolation.