Текст и перевод песни חוה אלברשטיין - Lo Yada Ish Mi He

Lo Yada Ish Mi He

לא ידע איש מי היא
מאין ולאין -
ויהי אך נגלתה -
ותיצת כל - עין.

מארץ נכריה,
ממדינה רחוקה,
היא באה כציפור,
עם גילה וצחוקה.

עליזה ופזיזה,
ומאירה ושמחה -
וכל העיירה
נתבשמה מריחה.

וכל - המחבואים
בחורשה הירוקה
נתמלאו שושנה,
צליל קולה וצחוקה.

ובאותו היום
או באותו הלילה -
וכל - הבחורים
כפרת שרוך נעלה.

ובאותו היום
ובאותו הלילה -
התחילו הקטטות
בין אישה ובעלה.

וחרש התלחשו
הסורגות פוזמקן
וזקנים מצייצים,
מתגרדים בזקן.

ואבות ואמות
לא ישנו בלילות,
כי תעו חתניהם,
בסמטות אפילות.

וביום ביהר אחד -
והיא נעלמה -
לא ידע איש אנה,
לא הבין איש למה?

כי היא פרחה כפרוח
הזמיר מיער -
ואיש טרם פילל,
ואיש טרם שער.

וידום הצחוק,
ותתעגם החורשה,
אין נכנס בעוביה,
אין פוקדה, אין דורשה.

ויבוא יום סגריר,
ושני, ושלישי,
ותכבה כל-עין,
ויהיה עצב חרישי.

לערב שב בחור,
בזמנו הביתה,
וכלה עלובה,
לחתנה נתפיסה.

ואברכים יושבים
עם נשיהם ומפהקים
וכולן מחמדים
וכולן ממתקים.

ותשבות צהלה
מסמטות אפילות,
ואבות ואמות
ישנים בלילות.

בבתים אין פרץ,
ברחובות אין המון.
ושלום ושלווה
בעיר - ושממון.

Lo Yada Ish Mi He

Personne ne sait qui elle est
D'où et où -
Et il n'y a eu que sa révélation -
Et elle a fait briller tous les yeux.

D'une terre étrangère,
D'un pays lointain,
Elle est venue comme un oiseau,
Avec sa joie et son rire.

Joyeuse et espiègle,
Et brillante et heureuse -
Et toute la ville
S'est parfumée de son parfum.

Et tous - les cachettes
Dans la forêt verte
Se sont remplies de roses,
Le son de sa voix et son rire.

Et ce jour-là
Ou cette nuit-là -
Et tous - les jeunes hommes
Ont défait le lacet de leurs chaussures.

Et ce jour-là
Et cette nuit-là -
Les disputes ont commencé
Entre la femme et son mari.

Et les grilles chuchotèrent à voix basse
Les femmes au foyer ont bavardé
Et les vieux ont gazouillé,
Se grattant la barbe.

Et les pères et les mères
N'ont pas dormi la nuit,
Car leurs fils se sont égarés,
Dans les ruelles sombres.

Et un jour dans la forêt -
Et elle a disparu -
Personne ne savait où,
Personne ne comprenait pourquoi?

Car elle a fleuri comme une fleur
Le rossignol de la forêt -
Et personne n'a jamais rêvé,
Et personne n'a jamais pensé.

Et le rire s'est éteint,
Et la forêt s'est recroquevillée,
Personne n'entre dans ses profondeurs,
Personne ne la visite, personne ne la cherche.

Et il est venu un jour sombre,
Et un deuxième, et un troisième,
Et tous les yeux se sont éteints,
Et il y a eu un chagrin silencieux.

Le soir, le jeune homme est rentré,
A sa maison à temps,
Et sa femme, malheureuse,
S'est accrochée à son mari.

Et les étudiants sont assis
Avec leurs épouses et bâillent
Et tous aspirent
Et tous se consolent.

Et la joie s'est estompée
Des ruelles sombres,
Et les pères et les mères
Dorment la nuit.

Il n'y a pas de rupture dans les maisons,
Il n'y a pas de foule dans les rues.
Et la paix et la tranquillité
Dans la ville - et la solitude.