Текст и перевод песни חוה אלברשטיין - לא ידע איש מי היא

לא ידע איש מי היא

לא ידע איש מי היא
מאין ולאין -
ויהי אך נגלתה -
ותיצת כל - עין.
מארץ נכריה,
ממדינה רחוקה,
היא באה כציפור,
עם גילה וצחוקה.
עליזה ופזיזה,
ומאירה ושמחה -
וכל העיירה
נתבשמה מריחה.
וכל - המחבואים
בחורשה הירוקה
נתמלאו שושנה,
צליל קולה וצחוקה.
ובאותו היום
או באותו הלילה -
וכל - הבחורים
כפרת שרוך נעלה.
ובאותו היום
ובאותו הלילה -
התחילו הקטטות
בין אישה ובעלה.
וחרש התלחשו
הסורגות פוזמקן
וזקנים מצייצים,
מתגרדים בזקן.
ואבות ואמות
לא ישנו בלילות,
כי תעו חתניהם,
בסמטות אפילות.
וביום ביהר אחד -
והיא נעלמה -
לא ידע איש אנה,
לא הבין איש למה?
כי היא פרחה כפרוח
הזמיר מיער -
ואיש טרם פילל,
ואיש טרם שער.
וידום הצחוק,
ותתעגם החורשה,
אין נכנס בעוביה,
אין פוקדה, אין דורשה.
ויבוא יום סגריר,
ושני, ושלישי,
ותכבה כל-עין,
ויהיה עצב חרישי.
לערב שב בחור,
בזמנו הביתה,
וכלה עלובה,
לחתנה נתפיסה.
ואברכים יושבים
עם נשיהם ומפהקים
וכולן מחמדים
וכולן ממתקים.
ותשבות צהלה
מסמטות אפילות,
ואבות ואמות
ישנים בלילות.
בבתים אין פרץ,
ברחובות אין המון.
ושלום ושלווה
בעיר - ושממון.

No Man Knows Who She Is

No man knows who she is
From whence or where -
But when she was revealed -
She captivated every eye.
From a foreign land,
From a distant country,
She came like a bird,
With her joy and laughter.
Cheerful and lively,
And radiant and happy -
And the whole town
Was filled with her scent.
And all the hiding places
In the green grove
Were filled with her roses,
The sound of her voice and her laughter.
And on that day
Or that night -
And all the young men
Untied the laces of her shoes.
And on that day
And that night -
The quarrels began
Between a man and his wife.
And the gossips whispered
As they crocheted lace
And old men twittered,
Scratching their beards.
And fathers and mothers
Could not sleep at night,
For their sons-in-law had wandered astray,
In dark alleys.
And one fine day -
She disappeared -
No one knew where,
No one understood why.
For she had blossomed like the flower
Of the nightingale from the forest -
And no one had expected it,
And no one had guessed it.
And the laughter ceased,
And the grove grew sad,
No one entered its depths,
No one visited it, no one sought it.
And a gloomy day came,
And a second, and a third,
And every eye was dimmed,
And there was a silent sorrow.
In the evening a young man returned,
Home in time,
And a wretched bride,
Caught in marriage.
And young men sit
With their wives and yawn
And they are all charming
And they are all sweet.
And joy has ceased
In the dark alleys,
And fathers and mothers
Sleep at night.
There are no breaches in the houses,
There are no crowds in the streets.
And peace and tranquility
In the city - and desolation.