Текст и перевод песни ליאור אלבו - 1958-1923

1958-1923

וְלֹא הָיָה לִי זְמַן.
כָּעֵת בָּרוּר
שֶׁלֹּא הָיָה לִי זְמַן.

מַחֲצִית חַיַּי.

מֻתָּר כָּעֵת
לְהַחֲרִישׁ.
צִלִּי הוֹלֵךְ וּמִתְאָרֵךְ
עִם פֶּסַע הַחַמָּה.

אֲנִי הָאִישׁ
שֶׁלֹּא הָיָה לוֹ זְמַן.

וְלֹא הָיָה לִי זְמַן
לִצְמֹחַ לְאִטִּי אִילָן
שֶׁל מַחֲשָׁבוֹת לְאַט.
דּוֹמֶה לְמַשֶּׁהוּ מוּבָן
יוֹתֵר,
פָּחוֹת מִקְרִי וּמְצֹרָף
מִצְּעָקוֹת,
מִסְּעֻדּוֹת-עֲרַאי בַּעֲמִידָה.
חַיַּי עָבְרוּ בֵּין עִתּוֹנִים לְעִתּוֹנִים.
נְשִׁימָתִי הָיְתָה קְטוּעַת
רִיצָה לְמֶרְחַקִּים קְצָרִים –
לְמַעַן הַשֵּׁם!

וְלֹא הָיָה לִי זְמַן
לְהִתְכַּסּוֹת אֵזוֹב
אוֹ חֲלֻדָּה
וּלְגַלְגֵּל
לֵדָה-קְבוּרָה-לֵדָה-
לְהִשְׁתַּיֵּךְ לְזִכְרוֹנוֹת
אוֹ לְהַצְהִיב
דַּפִּים-דַּפִּים בַּסֵּפֶר הַכָּבֵד,
לִהְיוֹת מוּבָן.
וַדָּאִי.
אוֹבֵד.
זוֹכֶה בִּיְרֻשָּׁה.
בֵּינִי וּבֵין אָבִי – הַיָּם.

וְהַמִּפְקָד הָיָה מָלֵא.
אֲנָשִׁים דִּבְּרוּ בְּגוּף-רִאשׁוֹן-רַבִּים.
יְמֵי יַחְדָּו,
בְּתֹם הַמַּסָּעוֹת.

יָרֵחַ מְאֻבָּן עַל הַשָּׂדֶה.
שָׁכֵן פּוֹנֶה וּמַעֲבִיר, שָׁחֹר,

1958-1923

Je n’avais pas le temps.
Maintenant c’est clair
que je n’avais pas le temps.

La moitié de ma vie.

Permis maintenant
de se taire.
Mon ombre s’allonge
avec le passage du soleil.

Je suis l’homme
qui n’avait pas le temps.

Je n’avais pas le temps
de grandir lentement comme un arbre
de pensées lentes.
Cela ressemble à quelque chose de compréhensible
plus,
moins aléatoire et plus lié
aux cris,
aux dîners improvisés debout.
Ma vie a défilé entre les journaux.
Ma respiration était hachée
une course à de courtes distances –
pour le bien du Seigneur !

Je n’avais pas le temps
de me couvrir de thym
ou de rouille
et de rouler
naissance-enterrement-naissance-
pour appartenir à des souvenirs
ou pour jaunir
pages-pages dans le livre lourd,
être compris.
Et c’est sûr.
Perdu.
Gagnant dans l’héritage.
Entre moi et mon père – la mer.

Et le siège était plein.
Les gens parlaient à la première personne du pluriel.
Jours ensemble,
à la fin des voyages.

Une lune fossilisée sur le champ.
Un voisin se retourne et passe, noir,