ילד מטריה - עטרה אוריה перевод на немецкий

ילד מטריה

היה איתי ילד אחד ביסודי
שאני זוכרת אותו יותר טוב מכולם
לא בגלל שהוא היה הכי יפה
לא בגלל שהוא היה הכי חכם

בחורף הוא היה לובש חולצות קצרות
בקיץ מעילים ומטריות
מה יש לך? למה לעצבן?
למה לעשות סתם?

את המשקפיים שלו הוא הדביק עם סלוטייפ
אחרי ששברו לו אותם בהפסקה
והקלמר שלו תמיד נשאר ריק
מאז שהתרוקן אל האסלה

וכמה שצחקו עליו, הוא צחק איתם
תראו את הדביל הזה, איזה מטומטם
ובגלל שאף אחד לא הסכים לשבת לידו
לא רצו לראות אותו, אז המורה אמרה

אין ברירה, נושיב אותו עם הילדה
המוזרה, זאת שלא רוצים אותה
זאת שלא רואים אותה
זאת שאף אחד לא משחק איתה

וככה הם ישבו להם בסוף של הכיתה
ילדה עם קוקיות, ילד מטריה
נעים מאוד, השם לי זה עומר
נעים מאוד, קוראים לי עטרה

בחוץ הילדים רצים, צועקים אחד על השני
כדורים עפים, בפנים זה רק אני ועומר
ועומר, הוא אומר שלא נורא

ועומר מצייר לי ציורים, עושה לי פרצופים
פותר לי תרגילים
וכשאני בוכה, רוצה לשבור את הכלים
עומר מחבק אותי

אבל בשער מחכים לו שני בנים
דוחפים לו רגל, הוא נופל על הפנים
הלוואי שתעלם, הם אומרים
והוא סותם, מחזיק חזק בפנים

ורק כשהם הולכים, עומר נעמד
מנער את הבגדים, מרכיב את משקפיו
והדמעות זורמות עליו, מעצב ובושה
ונהיה לו קצת רטוב, אז הוא פותח מטריה

והוא לוחש לאלוהים, אם אתה קיים
תעשה לי איזה נס ותיקח אותי מכאן
ואולי שמעו אותו, את ילד מטריה
כי יום למחרת, הוא לא הופיע בכיתה

היה איתי ילד אחד ביסודי
שאני זוכרת אותו יותר טוב מכולם
לא בגלל שהוא היה הכי יפה
לא בגלל שהוא היה הכי חכם

Regenschirm-Junge

Da war ein Junge mit mir in der Grundschule,
an den ich mich besser erinnere als an alle anderen.
Nicht, weil er der Schönste war,
nicht, weil er der Klügste war.

Im Winter trug er kurze Ärmel,
im Sommer Mäntel und Regenschirme.
Was ist los mit dir? Warum ärgerst du?
Warum machst du das einfach so?

Seine Brille hat er mit Klebeband geklebt,
nachdem sie ihm in der Pause zerbrochen wurde.
Und sein Federmäppchen blieb immer leer,
seit es in die Toilette geleert wurde.

Und wie sehr sie ihn auch auslachten, er lachte mit ihnen.
Seht euch diesen Idioten an, was für ein Dummkopf.
Und weil niemand neben ihm sitzen wollte,
wollten sie ihn nicht sehen, also sagte die Lehrerin:

Es bleibt uns nichts anderes übrig, wir setzen ihn zu dem Mädchen,
dem seltsamen, das keiner will,
das, das keiner sieht,
mit dem niemand spielt.

Und so saßen sie da am Ende der Klasse,
ein Mädchen mit Zöpfen, ein Regenschirm-Junge.
Sehr erfreut, mein Name ist Omer,
Sehr erfreut, ich heiße Atara.

Draußen rennen die Kinder, schreien sich an,
Bälle fliegen, drinnen sind nur ich und Omer.
Und Omer, er sagt, es ist nicht schlimm.

Und Omer malt mir Bilder, macht mir Grimassen,
löst meine Aufgaben.
Und wenn ich weine, alles kurz und klein schlagen will,
umarmt mich Omer.

Aber am Tor warten zwei Jungen auf ihn,
stellen ihm ein Bein, er fällt auf die Nase.
Ich wünschte, du würdest verschwinden, sagen sie,
und er schweigt, hält alles fest in sich.

Und erst als sie weg sind, steht Omer auf,
schüttelt seine Kleider ab, setzt seine Brille auf.
Und die Tränen fließen über ihn, vor Trauer und Scham,
und es wird ein bisschen nass für ihn, also öffnet er einen Regenschirm.

Und er flüstert zu Gott, wenn es dich gibt,
tu mir ein Wunder und nimm mich von hier weg.
Und vielleicht haben sie ihn gehört, den Regenschirm-Jungen,
denn am nächsten Tag erschien er nicht in der Klasse.

Da war ein Junge mit mir in der Grundschule,
an den ich mich besser erinnere als an alle anderen.
Nicht, weil er der Schönste war,
nicht, weil er der Klügste war.