פנקס הקטן - ששי קשת перевод на немецкий

פנקס הקטן

פנקס הקטן היה רק נער מעלית
כחוש כמו כעך
פנקס הקטן אהב את הוד מעלתה
אהב אותה כל כך.

הוד מעלתה היתה בעצם רקדנית
יפה מאין כמותה
הוד מעלתה גם לא ידעה שבעולם
יש פנקס הקטן.

היא לא העיפה בו מבט
אך לו זה לא היה אכפת
עליה הוא חלם תמיד
בין הקומות במעלית
כי היא כל כך יפה היתה
הוד מעלתה...

יום אחד הופיע ג′ק
ספסר ההימורים
ברנש די מסוכן
וחבט בכל כוחו בהוד מעלתה
ישר בלקקן...

הוד מעלתה התגלגלה במדרגות
למטה עד סופן
מיהו הראשון אשר ניגש לעזרתה
זה פנקס הקטן.

היא לא העיפה בו מבט
אך לו זה לא היה אכפת
הוא לא ידע על מה הוכתה
אך הוא מיהר לעזרתה
כי בעיניו תמיד הייתה הוד מעלתה.

הרופא הביט בה וקבע
זה אבוד
אין מה לעשות
כי עם חוט שדרה כזה
היא לא תוכל לזוז
גם לא לעמוד.

כל האזרחים אותה השאירו לבד
טוב למי יש זמן
מיהו היחיד אשר נשאר שם על ידה
זה פנקס הקטן.

היא לא העיפה בו מבט
אך לו זה לא היה אכפת
ולחדרו, חדרו הצר
הוא בזהירות אותה גרר
כי בשבילו היא עוד היתה הוד מעלתה.

פנקס הקטן שירת שנים במסירות
את הוד מעלתה
כל חסכונותיו אזלו נזלו במהירות
לא נותרה פרוטה
כל אשר ציוותה עליו
צמיד או עגילים
הוא מייד נתן
וברחוב דחף הוא את כסא הגלגלים
זה פנקס הקטן.

היא לא העיפה בו מבט
גם לא מילה טובה אחת
כבר בראשה זרקה שיבה
וכבר כולה ממש חורבה
אך בשבילו היא עוד היתה
הוד מעלתה.

יום אחד הודיעה:
קר לי פנקס, בוא ניסע לדרום החם
ארוכה הדרך ואין כסף למסע
דחף אותי לשם
הוא דחף ברגל את כסא הגלגלים
אפילו לא רטן
הוא דחף ברגל אלף שלוש מאות מילין
זה פנקס הקטן.

היא לא העיפה בו מבט
והוא ימים רבים צעד
ועם כסא הגלגלים
מכפר לכפר ללא מילים
כי בשבילו היא עוד היתה
הוד מעלתה.

כשהגיעו ועצרו ממש לחוף הים
היא אמרה פתאום:
רד על שתי ברכיך
רד נא פנקס הקטן
כי הגיע יום
מהיום אביר תהיה להוד מעלתה
כי כבר בא הזמן
אהבתיך,
בוא נשקיני נא -
בוא פנקס הקטן.

והוא נשק רכות רכות
לשתי שפתיה הסדוקות
והוא מחה את הדמעות
מלחייה הצמוקות
וכך נפחה את נשמתה
הוד מעלתה...

למחרת היום כתבו פתאום
בסמרטעיתון משהו מוזר
פנקס הקטן נכנס לפתע למלון
והיכה תייר
את גבו שבר הוא במכות במוט ברזל
כמוכה שטן.

וכולם אמרו מה זה קרה לעזאזל
לפנקס הקטן
אבל הוא לא השפיל מבט
גם כשהגיע למשפט
ולא גילה כי התייר
היה פשוט אותו ספסר אשר הפיל בחבטה
את הוד מעלתה.

וכשעלה בצעד קל
על הכסא המחושמל
עלה שקט ומחייך
ולא הסביר על מה ואיך
כי הוא נזכר בנשיקתה של הוד מעלתה.

Der kleine Pinkas

Der kleine Pinkas war nur ein Liftjunge
Dünn wie eine Brezel
Der kleine Pinkas liebte Ihre Hoheit
Liebte sie so sehr.

Ihre Hoheit war eigentlich nur eine Tänzerin
Unvergleichlich schön
Ihre Hoheit wusste auch nicht, dass auf der Welt
es den kleinen Pinkas gab.

Sie würdigte ihn keines Blickes
Doch ihm war das egal
Von ihr träumte er immer
Zwischen den Stockwerken im Aufzug
Denn sie war so schön
Ihre Hoheit...

Eines Tages tauchte Jack auf
Der Wettbuchmacher
Ein ziemlich gefährlicher Kerl
Und schlug mit aller Kraft auf Ihre Hoheit ein
Direkt ins Gesicht...

Ihre Hoheit rollte die Treppe hinunter
Bis ganz nach unten
Wer war der Erste, der ihr zu Hilfe eilte?
Das war der kleine Pinkas.

Sie würdigte ihn keines Blickes
Doch ihm war das egal
Er wusste nicht, warum sie geschlagen wurde
Doch er eilte ihr zu Hilfe
Denn in seinen Augen war sie immer Ihre Hoheit.

Der Arzt sah sie an und stellte fest:
Es ist aussichtslos
Man kann nichts machen
Denn mit solch einem Rückgrat
Wird sie sich nicht bewegen können
Nicht einmal stehen.

Alle Bürger ließen sie allein
Nun, wer hat schon Zeit?
Wer war der Einzige, der an ihrer Seite blieb?
Das war der kleine Pinkas.

Sie würdigte ihn keines Blickes
Doch ihm war das egal
Und in sein Zimmer, sein enges Zimmer
Zog er sie vorsichtig hinein
Denn für ihn war sie immer noch Ihre Hoheit.

Der kleine Pinkas diente jahrelang hingebungsvoll
Ihrer Hoheit
All seine Ersparnisse schwanden schnell dahin
Kein Heller blieb übrig
Alles, was sie ihm befahl
Ein Armband oder Ohrringe
Gab er ihr sofort
Und auf der Straße schob er ihren Rollstuhl
Das war der kleine Pinkas.

Sie würdigte ihn keines Blickes
Auch nicht ein einziges gutes Wort
Schon spross graues Haar auf ihrem Kopf
Und sie war schon ganz eine Ruine
Doch für ihn war sie immer noch
Ihre Hoheit.

Eines Tages verkündete sie:
Mir ist kalt, Pinkas, lass uns in den warmen Süden fahren
Der Weg ist lang und es gibt kein Geld für die Reise
Schieb mich dorthin
Er schob den Rollstuhl zu Fuß
Ohne auch nur zu murren
Er schob zu Fuß dreizehnhundert Meilen
Das war der kleine Pinkas.

Sie würdigte ihn keines Blickes
Und er marschierte viele Tage lang
Und mit dem Rollstuhl
Von Dorf zu Dorf, ohne Worte
Denn für ihn war sie immer noch
Ihre Hoheit.

Als sie ankamen und direkt am Meeresufer hielten
Sagte sie plötzlich:
Geh auf deine Knie
Geh nieder, kleiner Pinkas
Denn der Tag ist gekommen
Von heute an wirst du der Ritter Ihrer Hoheit sein
Denn die Zeit ist gekommen
Ich habe dich geliebt,
Komm, küss mich nun -
Komm, kleiner Pinkas.

Und er küsste sanft, ganz sanft
Ihre beiden rissigen Lippen
Und er wischte die Tränen
Von ihren eingefallenen Wangen
Und so hauchte sie ihre Seele aus
Ihre Hoheit...

Am nächsten Tag stand plötzlich geschrieben
In der Schmierzeitung etwas Seltsames
Der kleine Pinkas betrat plötzlich ein Hotel
Und schlug einen Touristen
Er brach ihm den Rücken mit Schlägen einer Eisenstange
Wie vom Teufel besessen.

Und alle sagten: Was zum Teufel ist passiert
Mit dem kleinen Pinkas?
Aber er senkte den Blick nicht
Auch als er vor Gericht kam
Und er verriet nicht, dass der Tourist
Einfach derselbe Buchmacher war, der mit einem Schlag niedergestreckt hatte
Ihre Hoheit.

Und als er mit leichtem Schritt hinaufstieg
Auf den elektrischen Stuhl
Stieg er ruhig und lächelnd hinauf
Und erklärte nicht, warum und wie
Denn er erinnerte sich an den Kuss Ihrer Hoheit.