Текст и перевод песни ששי קשת - פנקס הקטן

פנקס הקטן

פנקס הקטן היה רק נער מעלית
כחוש כמו כעך
פנקס הקטן אהב את הוד מעלתה
אהב אותה כל כך.

הוד מעלתה היתה בעצם רקדנית
יפה מאין כמותה
הוד מעלתה גם לא ידעה שבעולם
יש פנקס הקטן.

היא לא העיפה בו מבט
אך לו זה לא היה אכפת
עליה הוא חלם תמיד
בין הקומות במעלית
כי היא כל כך יפה היתה
הוד מעלתה...

יום אחד הופיע ג′ק
ספסר ההימורים
ברנש די מסוכן
וחבט בכל כוחו בהוד מעלתה
ישר בלקקן...

הוד מעלתה התגלגלה במדרגות
למטה עד סופן
מיהו הראשון אשר ניגש לעזרתה
זה פנקס הקטן.

היא לא העיפה בו מבט
אך לו זה לא היה אכפת
הוא לא ידע על מה הוכתה
אך הוא מיהר לעזרתה
כי בעיניו תמיד הייתה הוד מעלתה.

הרופא הביט בה וקבע
זה אבוד
אין מה לעשות
כי עם חוט שדרה כזה
היא לא תוכל לזוז
גם לא לעמוד.

כל האזרחים אותה השאירו לבד
טוב למי יש זמן
מיהו היחיד אשר נשאר שם על ידה
זה פנקס הקטן.

היא לא העיפה בו מבט
אך לו זה לא היה אכפת
ולחדרו, חדרו הצר
הוא בזהירות אותה גרר
כי בשבילו היא עוד היתה הוד מעלתה.

פנקס הקטן שירת שנים במסירות
את הוד מעלתה
כל חסכונותיו אזלו נזלו במהירות
לא נותרה פרוטה
כל אשר ציוותה עליו
צמיד או עגילים
הוא מייד נתן
וברחוב דחף הוא את כסא הגלגלים
זה פנקס הקטן.

היא לא העיפה בו מבט
גם לא מילה טובה אחת
כבר בראשה זרקה שיבה
וכבר כולה ממש חורבה
אך בשבילו היא עוד היתה
הוד מעלתה.

יום אחד הודיעה:
קר לי פנקס, בוא ניסע לדרום החם
ארוכה הדרך ואין כסף למסע
דחף אותי לשם
הוא דחף ברגל את כסא הגלגלים
אפילו לא רטן
הוא דחף ברגל אלף שלוש מאות מילין
זה פנקס הקטן.

היא לא העיפה בו מבט
והוא ימים רבים צעד
ועם כסא הגלגלים
מכפר לכפר ללא מילים
כי בשבילו היא עוד היתה
הוד מעלתה.

כשהגיעו ועצרו ממש לחוף הים
היא אמרה פתאום:
רד על שתי ברכיך
רד נא פנקס הקטן
כי הגיע יום
מהיום אביר תהיה להוד מעלתה
כי כבר בא הזמן
אהבתיך,
בוא נשקיני נא -
בוא פנקס הקטן.

והוא נשק רכות רכות
לשתי שפתיה הסדוקות
והוא מחה את הדמעות
מלחייה הצמוקות
וכך נפחה את נשמתה
הוד מעלתה...

למחרת היום כתבו פתאום
בסמרטעיתון משהו מוזר
פנקס הקטן נכנס לפתע למלון
והיכה תייר
את גבו שבר הוא במכות במוט ברזל
כמוכה שטן.

וכולם אמרו מה זה קרה לעזאזל
לפנקס הקטן
אבל הוא לא השפיל מבט
גם כשהגיע למשפט
ולא גילה כי התייר
היה פשוט אותו ספסר אשר הפיל בחבטה
את הוד מעלתה.

וכשעלה בצעד קל
על הכסא המחושמל
עלה שקט ומחייך
ולא הסביר על מה ואיך
כי הוא נזכר בנשיקתה של הוד מעלתה.

Mon petit carnet

Mon petit carnet n'était qu'un jeune ascensoriste
Triste comme un gâteau sec
Mon petit carnet aimait Votre Altesse
Il l'aimait tellement.

Votre Altesse était en fait une danseuse
D'une beauté incomparable
Votre Altesse ne savait même pas qu'au monde
Il existait un petit carnet.

Elle ne lui jetait pas un regard
Mais cela ne le dérangeait pas
Il rêvait d'elle constamment
Entre les étages de l'ascenseur
Car elle était si belle
Votre Altesse...

Un jour est apparu Jack
Le parieur
Un type assez dangereux
Et a frappé de toutes ses forces Votre Altesse
Direct dans le cou...

Votre Altesse a roulé dans les escaliers
Jusqu'en bas
Qui est le premier à lui venir en aide
C'est mon petit carnet.

Elle ne lui jetait pas un regard
Mais cela ne le dérangeait pas
Il ne savait pas pourquoi elle avait été frappée
Mais il s'est précipité à son aide
Car à ses yeux elle était toujours Votre Altesse.

Le médecin l'a examinée et a dit
C'est perdu
Il n'y a rien à faire
Avec une colonne vertébrale comme ça
Elle ne pourra plus bouger
Même pas se lever.

Tous les habitants l'ont laissée seule
Qui a le temps
Qui est le seul à rester là à ses côtés
C'est mon petit carnet.

Elle ne lui jetait pas un regard
Mais cela ne le dérangeait pas
Et dans sa chambre, sa petite chambre
Il l'a traînée avec soin
Car pour lui elle était toujours Votre Altesse.

Mon petit carnet a servi pendant des années avec dévouement
Votre Altesse
Toutes ses économies ont fondu rapidement
Il ne restait plus un sou
Tout ce qu'elle lui a demandé
Un bracelet ou des boucles d'oreilles
Il lui a donné immédiatement
Et dans la rue il poussait son fauteuil roulant
C'est mon petit carnet.

Elle ne lui jetait pas un regard
Pas même un mot gentil
Ses cheveux avaient déjà blanchi
Et tout son corps était en ruine
Mais pour lui elle était toujours
Votre Altesse.

Un jour elle a annoncé:
J'ai froid, mon petit carnet, allons dans le sud chaud
Le voyage est long et il n'y a pas d'argent pour le voyage
Pousse-moi jusqu'là
Il a poussé son fauteuil roulant à pied
Il n'a même pas râlé
Il a poussé à pied mille trois cents miles
C'est mon petit carnet.

Elle ne lui jetait pas un regard
Et il a marché pendant de nombreux jours
Avec son fauteuil roulant
De village en village sans un mot
Car pour lui elle était toujours
Votre Altesse.

Quand ils sont arrivés et se sont arrêtés juste sur le rivage
Elle a dit soudainement:
Mets-toi à genoux
Mets-toi à genoux, mon petit carnet
Car le jour est venu
Dès aujourd'hui tu seras le chevalier de Votre Altesse
Car le moment est venu
Je t'ai aimé,
Embrasse-moi maintenant -
Viens, mon petit carnet.

Et il l'a embrassée doucement
Sur ses lèvres gercées
Et il a essuyé les larmes
De ses yeux creux
Et ainsi elle a rendu son dernier souffle
Votre Altesse...

Le lendemain, ils ont écrit soudainement
Dans le journal local quelque chose d'étrange
Mon petit carnet est entré dans un hôtel
Et a frappé un touriste
Il lui a brisé le dos à coups de barre de fer
Comme un démon.

Et tout le monde a dit qu'est-ce qui est arrivé au diable
A mon petit carnet
Mais il n'a pas baissé les yeux
Même lorsqu'il a été jugé
Et il n'a pas révélé que le touriste
Était simplement ce parieur qui l'avait fait tomber en la frappant
Votre Altesse.

Et lorsqu'il est monté tranquillement
Sur la chaise électrique
Il est monté calmement et en souriant
Et il n'a pas expliqué pourquoi et comment
Car il se souvenait du baiser de Votre Altesse.