Текст и перевод песни Shlomo Artzi - הכינורות

הכינורות

אז דיברתי עם ההוא וגם דיברתי עם ההוא,
והלב המשיך להתייסר, כשדיברתי שם עם אחר,
והשארתי את השירים שלי, מלאים באהבה,
על השולחן החום שחור, שתציצי בגניבה.
וכתבתי לך בערך כך: יום אחד תביני שאני זה שאהב אותך.

אנחנו אנשים מתגלגלים, מחפשי זהב וזהות,
איזה מין חיים אלה? שאלת והלכת אחרי הטירוף.
אז אספתי בשבילך, את כל הכינורות,
הרי יותר מכל רצית ממני הוכחות.
וכתבתי לך בכתב עתיק: יום אחד הכינורות יזכירו לך אותי, אותי.
זה היה בקיץ 70, זו הייתה שטות להיפרד אמרו כולם.
העולם לא נראה אמיתי, האש בערה עוד בבני האדם.
בסתיו אולי הכול ישתנה, אמרתי לעצמי אולי נינצל.
כל אחד ימצא את האהבה שלו בקצה אם רק ירצה.

אז דיברתי עם ההוא, וגם דיברתי עם ההוא,
וצחקתי עם כולם (דווקא) כשהייתי עצוב,
והלכתי כמו גדול ועכשיו מה לעשות.
אני שומע את צליל קולך בכל מיני מקומות,
ואני נופל בפח וחושב בערך כך:
בטח כבר מצאת מזמן את האהבה שלך, שלך.

זה היה בקיץ 70...

וכשהכינורות בוכים בצליל מתוק,
אני נזכר בך כאילו את עדיין פה

אז דיברתי עם ההוא וגם דיברתי עם ההוא...

The Violins

So I talked to that one and I also talked to that one,
And my heart continued to agonize, when I spoke there with another,
And I left my songs, full of love,
On the dark brown table, for you to peek at secretly.
And I wrote to you something like this: One day you will understand that I am the one who loved you.

We are rolling people, searching for gold and identity,
What kind of life is this? You asked and went after the madness.
So I collected for you, all the violins,
Because more than anything you wanted proof from me.
And I wrote to you in ancient script: One day the violins will remind you of me, me.
It was the summer of '70, it was foolish to part ways, everyone said.
The world did not seem real, the fire still burned in people.
In the fall maybe everything will change, I said to myself maybe we will be saved.
Everyone will find his love at the end if he only wants to.

So I talked to that one, and I also talked to that one,
And I laughed with everyone (of all people) when I was sad,
And I walked like a big shot and now what to do.
I hear the sound of your voice in all sorts of places,
And I fall for it and think something like this:
Surely you have long since found the love of your life, yours.

It was the summer of '70...

And when the violins cry with a sweet sound,
I remember you as if you were still here

So I talked to that one and I also talked to that one...