הוא לא ידע את שמה

הלך הוא יום אחד בדרך לבאר שבע,
הרוח מן הים את השיחים ליטף,
ליד אילן זקן היא את ראשה הסבה,
וצמתה ירדה ירוד מן הכתף.

הגדוד המשיך לצעוד, ועם הגדוד הלך הוא
ואת פניו נשקו גם רוח, גם חמה.
אבל בחניה לילית אחת נוכח הוא -
נוכח הוא כי שכח לשאול אותה לשמה.

הוא לא ידע את שמה,
אבל אותה צמה
הלכה עמו לאורך כל הדרך,
והוא ידע, יש יום
בו יפגשו פתאום,
עם שחר של טללים או שמש ערב.

הקיץ השני החליף גוונים וצבע,
פטרול סיור חזר מלילה של סיון
מיהר האמבולנס בדרך לבאר שבע
והיא חיכתה חיכתה לו בחלוק לבן.

והוא שאל "האם?", והיא ענתה "זוכרת"
וכה דיברו שעות, איש לא ידע על מה
וכשהלך בלי שוב והיא נותרה חיוורת,
זכרה היא כי שכח לשאול אותה לשמה.

הוא לא ידע את שמה...